הרבה הורים מחכים ליום שבו הילד יידע להירגע לבד, כאילו זה יגיע מעצמו בזמן שלו, כמו שן חדשה. היכולת הזאת, להרגיש רגש חזק ולחזור ממנו בלי שהוא ינהל את כל ההתנהגות, נקראת בשפה המקצועית ויסות רגשי. ויסות רגשי אצל ילדים אכן מתפתח עם השנים, אבל הוא לא צומח לבד: הילד לומד אותו ליד מבוגר, שוב ושוב, ובכל גיל ההורה מחזיק חלק אחר מהעבודה.
ויסות רגשי אצל ילדים הוא היכולת לזהות רגש ולפעול בלי שהוא ישתלט על ההתנהגות. היכולת מתחילה להתפתח זמן קצר אחרי הלידה, צומחת במיוחד בין גיל 3 ל-5 וממשיכה להבשיל עד תחילת הבגרות. בכל שלב הילד נשען על מבוגר רגוע, ובהדרגה עובר אליו חלק הולך וגדל מהעבודה.
קודם ביחד, אחר כך לבד
במרכז לילד המתפתח של אוניברסיטת הרווארד מתארים כמה יכולות שעובדות יחד: להחזיק מידע בראש, להתגמש כשמשהו משתנה ולעצור לפני שמגיבים. בשפה המקצועית אלה ויסות עצמי ותפקודים ניהוליים, ובהרווארד משווים אותם למגדל פיקוח בשדה תעופה. ובלשונם: "ילדים לא נולדים עם הכישורים האלה. הם נולדים עם הפוטנציאל לפתח אותם".
איך פוטנציאל הופך ליכולת? על זה עונה דוח שכתבו קייטי רוזנבלם ודזירה מוריי מאוניברסיטת דיוק, עבור מינהל הילדים והמשפחות של ממשלת ארצות הברית (2017). המושג המרכזי בדוח הוא ויסות משותף: מבוגר חם ורגוע עוזר לילד להחזיק רגש שהוא עוד לא מסוגל להחזיק לבד. לפי הדוח, ויסות עצמי מתפתח דרך הקשר עם המבוגרים שמטפלים בילד, והמבוגר נשאר חשוב לוויסות הזה עד הבגרות הצעירה.
הדוח מציע דימוי של דלי. כדי שילד יתפקד ברגע נתון, דלי הוויסות שלו צריך להתמלא. את מה שהוא כבר יכול, הוא ממלא בעצמו, ואת השאר ממלא מבוגר. אצל תינוק המבוגר ממלא כמעט את כל הדלי. מתבגר גדול עשוי להזדקק לעזרה בעיקר במעברים מורכבים או כשהוא מוצף. בין לבין החלק של הילד גדל, בקצב שמשתנה מילד לילד וממצב למצב.
ויסות רגשי אצל תינוקות ופעוטות
תינוק כמעט לא יכול לשנות את מה שעובר עליו. לפי הדוח, תינוקות מגיבים בגוף לכל מה שקורה סביבם, ולכן המבוגרים עושים בשבילם את רוב העבודה: מאכילים כשהם רעבים ומחבקים כשהם מוצפים.
פעוטות כבר יכולים קצת יותר. הם מתרחקים מרעש ומבקשים אוכל, אבל הרגשות שלהם, כלשון הדוח, "גדולים בהרבה מהכישורים שמתחילים להופיע". באקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים כותבים שבגיל שנתיים "פשוט אין להם הרבה שליטה בדחפים הרגשיים", ולכן הכעס פורץ פתאום, בבכי, בצעקה או במכה.
אבני הדרך של המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC) עוזרות לכוון ציפיות. אבן דרך היא משהו ש-75% מהילדים או יותר כבר עושים בגיל מסוים, ולכן ילד שעוד לא שם הוא לא בהכרח חריג. בגיל שנתיים רוב הילדים מסתכלים על הפנים של ההורה כדי לדעת איך להגיב למצב חדש. בגיל שלוש רובם נרגעים תוך 10 דקות אחרי שההורה הולך, למשל בפרידה בבוקר בגן.
בגיל הזה הפנים והקול שלכם הם הכלי העיקרי. מה שעוזר הוא נוכחות רגועה ומילים פשוטות שנותנות לרגש שם: "את כועסת. רצית להמשיך לשחק. אני פה". הדוח ממליץ להתחיל ללמד המתנה קצרה, ולהסיט את תשומת הלב כשצריך. ומה עושים כשהכול כבר על הרצפה? על הדקה הראשונה של התפרצות זעם כתבנו מדריך נפרד.
ויסות רגשי בגיל 3 עד 5
בהרווארד מתארים את גיל הגן כ"חלון הזדמנויות לצמיחה דרמטית" בכישורים האלה. לפי רוזנבלם ומוריי, זה הזמן ללמד באופן פעיל: לזהות רגש, לפתור בעיה קטנה, לראות את הצד של ילד אחר ולהשתמש בדרך להירגע, כמו נשימה עמוקה. הן כותבות שזה דורש הרבה חזרות ותזכורות, ומזכירות שילדים בגיל הזה מסתכלים מקרוב על המבוגרים כדי ללמוד איך מתנהגים.
זה נראה גם מבחוץ. לפי ה-CDC, רוב הילדים בני ארבע כבר מנחמים חבר שבוכה ומשנים את ההתנהגות לפי המקום, ורוב בני החמש שומרים על חוקי משחק ומחכים לתור שלהם.
מה עוזר בגיל הגן: לתרגל כשהילד רגוע, ולא באמצע הסערה. פינה קבועה בבית, עם כרית וכמה ספרים, נותנת מקום להירגע בו. ומשפט קבוע לרגע הקשה: "הגוף שלך מאוד כועס עכשיו. בוא ננשום יחד פעמיים, ואז נחשוב מה עושים".
ומה עם הטלפון? במחקר של אוניברסיטת מישיגן משנת 2023 עקבו אחרי 422 הורים לילדים בני 3 עד 5. אצל בנים, ואצל ילדים עם מזג נמרץ ואימפולסיבי במיוחד, שימוש תכוף במסך כדי להרגיע היה קשור, שלושה חודשים אחר כך, לתגובות רגשיות עזות יותר. החוקרים כותבים שהרגעה כזאת עלולה "לדחוק לאורך זמן את ההזדמנויות שלהם ללמוד דרכים לווסת רגשות". זה מחקר שמראה קשר בלבד, והוא בדק שימוש תכוף במסך להרגעה, לא כל צפייה. כמה זמן מסך מומלץ לפי גיל, ומה המספרים לא אומרים, תמצאו בכתבה נפרדת.
בבית הספר היסודי גדלה השליטה, וגם הדרישות
ביסודי ילדים מקבלים יותר שליטה בקשב, ברגשות ובהתנהגות. הם מסוגלים לחכות יותר זמן, ומתחילים לשים לב למחשבות ולרגשות של עצמם. במקביל גדלות הדרישות: לשבת בשיעור, ולהסתדר בהפסקה גם כשחבר מעליב. לפי הדוח, זו תקופה יציבה יחסית מבחינה התפתחותית, ולכן זמן טוב לאמן.
