את השאלה "האם OCD עובר" שואלים בשני מצבים כמעט הפוכים. בתקופה קשה, כשהבדיקות והמחשבות הטורדניות גוזלות חלק גדול מהיום, היא נשמעת כמו "מתי זה ייגמר כבר". בתקופה שקטה, כשכבר כמעט שוכחים ממנו, היא חוזרת כחשד: אולי הוא רק נח, ועוד יחזור. לשתי הגרסאות יש תשובה טובה יותר ממה שמקובל לחשוב, והיא מגיעה ממחקרים שעקבו אחרי אנשים עם OCD במשך עשרות שנים.
האם OCD עובר? ברוב המקרים הוא נחלש עם השנים, אבל לאט ובגלים, ורק אצל חלק מהאנשים הוא נעלם לגמרי. במחקר שוודי שעקב אחרי מטופלים כ-40 שנה, 83% השתפרו ו-20% החלימו החלמה מלאה. אצל ילדים, כ-40% כבר לא סבלו מ-OCD בזמן המעקב. טיפול בחשיפה ומניעת תגובה ותרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRI הם הטיפולים שהמחקר תומך בהם.
האם OCD עובר מעצמו, בלי טיפול?
התשובה תלויה במי שבודקים. שניים ממחקרי המעקב הארוכים ביותר עקבו אחרי שתי קבוצות שונות מאוד: מטופלים שאושפזו בבית חולים, ואנשים מהאוכלוסייה הכללית.
המחקר הראשון נעשה באוניברסיטת גטבורג שבשוודיה (סקוג וסקוג, 1999). החוקרים עקבו אחרי מטופלים שאושפזו עם OCD בין 1947 ל-1953. אותו פסיכיאטר ראיין אותם באמצע שנות החמישים וחזר אליהם בתחילת שנות התשעים. בממוצע עברו אז 47 שנה מאז שההפרעה התחילה. 83% השתפרו, ו-48% החלימו: 20% החלמה מלאה, ו-28% עם תסמינים קלים שכבר לא הגיעו לרמה של אבחנה. מנגד, כמעט מחצית מהם חיו עם ההפרעה יותר מ-30 שנה. החוקרים סיכמו: "אחרי כמה עשורים רוב האנשים עם הפרעה טורדנית כפייתית משתפרים, אף שרוב המטופלים ממשיכים לסבול מתסמינים קליניים או תת קליניים".
המטופלים האלה אושפזו לפני שהיו טיפולים יעילים ל-OCD. לפי סקירה של חוקרים מבנגלור שבהודו, שפורסמה ב-2019, רוב מה שידוע על OCD שלא טופל מגיע ממחקרים מהתקופה שלפני התרופות ממשפחת ה-SRI והטיפול הקוגניטיבי התנהגותי.
המחקר השני, מציריך, בדק אנשים מהאוכלוסייה הכללית. 591 משתתפים רואיינו שבע פעמים במשך 30 שנה על תסמינים טורדניים וכפייתיים. לרוב מי שסבלו מ-OCD הייתה הפוגה בסופו של דבר, אבל לא מהר: משך ה-OCD עמד בחציון על 16 שנה, ובערך שליש מהמקרים עוד לא הגיעו להפוגה עד גיל 50. ככל שההפרעה נמשכה זמן רב יותר, ההפוגה התעכבה.
המשמעות למי שמחכה שזה יעבור: גם כש-OCD נחלש בלי טיפול, זה לוקח בדרך כלל שנים רבות.
OCD זה לכל החיים?
המילה "כרוני" נשמעת כמו גזר דין, אבל ב-OCD היא מתארת בעיקר מהלך של גלים. לפי NIMH, המכון האמריקאי לבריאות הנפש, התסמינים יכולים להיעלם לזמן מה או להחמיר עם הזמן, ובתקופות של לחץ הם מחמירים לעתים קרובות. בישראל לא חסרות תקופות כאלה.
מחקר המעקב של אוניברסיטת בראון בארצות הברית מראה איך גלים כאלה נראים לאורך חמש שנים. 213 מבוגרים שפנו לטיפול רואיינו פעם בשנה. 39% הגיעו להפוגה: 17% הפוגה מלאה ו-22% הפוגה חלקית. אבל 59% ממי שהגיעו להפוגה חוו בהמשך חזרה של התסמינים, ואחרי הפוגה חלקית החזרה הייתה שכיחה יותר (70%) מאשר אחרי הפוגה מלאה (45%). החוקרים כתבו שהפוגה מלאה היא מטרה חשובה בטיפול, כדי למנוע חזרה.
ובכל זאת, אצל מי שמקבלים טיפול התמונה הכללית טובה ממה שנהוג לחשוב. מטה אנליזה מ-2014 איחדה 17 מחקרים על 1,265 מבוגרים שטופלו בתרופות, בטיפול קוגניטיבי התנהגותי או בשניהם, ונבדקו בממוצע כחמש שנים אחר כך. 53% הגיעו להפוגה, והחוקרים כתבו שהממצא סותר את האמונה הרווחת שהתחזית ב-OCD גרועה. הפוגה במחקרים האלה פירושה ירידה לרמה של תסמינים קלים או פחות, ולא בהכרח חיים בלי שום תסמין.
אז האם זה לכל החיים? אצל רבים נשאר משהו, ברמה כזאת או אחרת. NIMH מנסח את זה כך: "אף שאין ריפוי ל-OCD, טיפולים עוזרים לאנשים לנהל את התסמינים, להשתתף בפעילויות היומיום ולחיות חיים מלאים ופעילים".
האם OCD אצל ילדים עובר עם הגיל?
הורים שומעים לא פעם שזה שלב. לפי ה-NHS, תסמינים יכולים להתחיל כבר בגיל 6, אבל לרוב הם מופיעים סביב גיל ההתבגרות ובתחילת הבגרות. מה קורה לילדים האלה בהמשך? חוקרים מבית החולים מקלין, שמסונף לאוניברסיטת הרווארד, איחדו נתונים של 521 ילדים ובני נוער מ-16 קבוצות מחקר, שנבדקו שוב אחרי שנה עד 15.6 שנים (סטיוארט ועמיתים, 2004). בממוצע, 41% עדיין עמדו באבחנה מלאה של OCD, ו-60% סבלו מ-OCD מלא או מתסמינים מתחת לסף האבחנה. אצל כ-40% לא נמצא OCD בכלל. לדברי החוקרים, ייתכן שההתמדה של OCD מהילדות "נמוכה ממה שחשבו".
ההפרעה נטתה להימשך יותר כשהיא התחילה בגיל צעיר, וכשנמשכה כבר זמן רב לפני הבדיקה. מחקר מעקב בבית החולים מודסלי בלונדון, על 142 צעירים, מצא אחוז דומה: אצל 41% ה-OCD נמשך, והגורם שניבא את זה יותר מכל היה משך המחלה בזמן ההערכה הראשונה. החוקרים כתבו שזיהוי וטיפול מוקדמים עשויים למנוע מההפרעה להפוך לכרונית.
לכן "זה יעבור עם הגיל" הוא הימור, ולא תוכנית. לפי NIMH, ילדים לא תמיד מבינים שמשהו בהתנהגות שלהם חריג, ובדרך כלל ההורים או המורים הם שמזהים את התסמינים. שיחה עם רופא הילדים לא מחייבת שום החלטה, והיא יכולה לקצר את הזמן שבו OCD נשאר בלי טיפול.
האם OCD עובר בתורשה?
בחלקו. OCD נוטה להופיע במשפחות, והסיבה העיקרית לכך היא גנטית. אבל הגנים מסבירים רק חלק מהתמונה.
אחד המחקרים הגדולים בנושא נשען על המרשמים הלאומיים של שוודיה. צוות בהובלת דייוויד מטאיש-קולס מקינגס קולג' בלונדון בדק את כל 24,768 האנשים שאובחנו עם OCD בשוודיה בין 1969 ל-2009 ואת בני המשפחה שלהם, ובנפרד גם 16,383 תאומים. הסיכון ל-OCD עלה ככל שהקרבה הגנטית הייתה גדולה יותר, והוא היה הגבוה ביותר אצל קרובים מדרגה ראשונה: הורים, אחים וילדים. קרובים במרחק גנטי דומה היו בסיכון דומה, בלי קשר לכמה סביבה הם חלקו. מודל התאומים העריך שכ-47% מההבדלים בין אנשים בנטייה ל-OCD קשורים לגנים, ושלסביבה המשותפת לבני הבית אין השפעה משמעותית. את השאר מסבירים גורמים שכל אחד פוגש לבד, ולא כל הבית יחד. לדברי החוקרים, הגורמים האלה "חשובים לפחות באותה מידה".
