"רק עד שאני נרדם." הרבה הורים שומעים את המשפט הזה בשעת השינה, והוא נשמע כמו בקשה קטנה. כשילד מפחד לישון לבד, הבקשה הזאת נוטה לגדול: כמה דקות ליד המיטה נהיות חצי שעה, וחצי השעה נהיית חלק קבוע מהערב. בשלב מסוים ההורה שואל את עצמו אם הוא עוזר לילד להירגע, או מלמד אותו שבלי מבוגר לידו אי אפשר להירדם.
פחד לישון לבד ופחד מהחושך נפוצים בגיל הגן ובגיל בית הספר, וברוב המקרים הם חולפים. מה שעוזר: לדבר על הפחד במהלך היום, לתרגל חושך בצעדים קטנים, להשאיר מנורת לילה אחת עמומה, ולבוא להציץ כל כמה דקות במקום לשכב ליד הילד עד שיירדם. פחד שנמשך ופוגע בשינה של כל הבית, או שמופיע גם ביום, מצדיק שיחה עם רופא הילדים.
למה ילד מפחד לישון לבד גם בגיל 9
פחדי לילה הם חלק מההתפתחות. במרפאת השינה של בית החולים לילדים בסיאטל מסבירים שהם מופיעים כשילדים מתחילים להבין שאפשר להיפגע. ילדים צעירים גם מתקשים להבחין בין מה שקיים לבין מה שהם מדמיינים, ולכן מפלצת מתחת למיטה מרגישה להם מוחשית לגמרי.
והפחד לא נעלם עם העלייה לכיתה א'. מוריס ועמיתיו מאוניברסיטת מאסטריכט בהולנד ראיינו 176 ילדים בני 4 עד 12 ואת הוריהם, ו-73.3% מהילדים סיפרו על פחדים בלילה. בגיל 7 עד 9 הפחדים היו נפוצים עוד יותר מאשר בגיל 4 עד 6. ההורים, אגב, העריכו בחסר ובפער גדול כמה פעמים הילדים מפחדים, לעומת דיווחי הילדים עצמם.
כמעט 80% מהילדים במחקר ההולנדי ייחסו את הפחד למידע מפחיד ששמעו או ראו. ד"ר בנג'מין מולין, פסיכולוג קליני של ילדים ומתבגרים בבית החולים לילדים של קולורדו, מספר שילדים מצביעים פעמים רבות על דברים שראו במסך או שמעו בחדשות. לדבריו, הפחד מתחזק גם בתקופות לחוצות, כמו מעבר דירה או בית ספר חדש.
ילד מפחד מהחושך: כמה אור להשאיר בחדר
מנורת לילה יכולה לעזור, לא משנה ממה הילד מפחד. כך כותבים בסיאטל, וגם שירות הבריאות הבריטי (NHS) מציע לילד שמפחד מהחושך מנורת לילה או אור דולק במסדרון. בסיאטל מסייגים: האור לא אמור להקשות על ההירדמות, ואם הילד נרדם איתו, משאירים אותו דולק עד הבוקר. ד"ר מולין מזהיר מההגזמה: כמה מנורות או אור מלא לא עוזרים, כי ילדים צריכים חושך כדי לישון היטב. עדיף להסתפק במנורה עמומה אחת.
דלת פתוחה מקלה גם היא, לפי בית החולים לילדים של סינסינטי, על הפחד מהפרידה בשעת השינה. ומה שרואים לפני השינה משנה: בסיאטל ובסינסינטי ממליצים להרחיק תכנים מפחידים, וה-NHS ממליץ על חצי שעה עד שעה בלי מסכים לפני השינה. על המסכים כתבנו בכתבה זמן מסך מומלץ לפי גיל.
מה קורה אצלכם, ההורים
בסוף יום ארוך, הדרך הקצרה ביותר לשקט היא לשכב ליד הילד עד שיירדם. זה מובן, והקושי מתחיל רק כשזה נהיה הכלל. במרפאת השינה בסיאטל מתארים את המלכוד כך: "אם מתעלמים מהפחדים, הילד לא יירגע. אם מרגיעים את הילד יותר מדי, ומתמקדים בפחד יותר מדי, ההורה עלול להעביר לו מסר סמוי שיש ממה לפחד".
ד"ר מולין מוסיף שמעבר קבוע למיטת ההורים עלול דווקא לחזק את הפחד עם הזמן, כי הילד שומע בלי מילים שההורים לא בטוחים שהוא מסוגל. "כשאתם מראים ביטחון ביכולת של הילד להתמודד עם פחד, הוא מתחיל להאמין בזה בעצמו", הוא אומר.
ועדיין, אף אחד לא עשוי מברזל. בסיאטל ובסינסינטי כותבים שאפשר להישאר ליד ילד מפוחד מאוד עד שיירדם, רק לא לעתים קרובות ולא שני לילות ברצף. ואם הדחף להציל מוכר לכם גם ביום, כתבנו עליו בכתבה למה הורים ממהרים להציל.
מה מתרגלים באור יום
את השיחה על הפחד עדיף לקיים ביום, כשכולם רגועים, ועל זה מסכימים שלושת בתי החולים. ד"ר מולין מציע לבנות אז יחד תוכנית לשעת השינה. בערב, שיחה ארוכה על מה שמפחיד רק מחזירה את תשומת הלב אל הפחד.
מפרקים את הפחד לשלבים. בסיאטל מציעים לבקש מהילד לדרג כל שלב על סולם מ-0 עד 10: לשבת במיטה בחושך מפחיד פחות, להירדם לבד בחושך מפחיד יותר. מתחילים מהקל, ומוסיפים שלב כל לילה או כל כמה לילות.
ומשחקים עם החושך כשהוא לא מאיים. ד"ר מולין מציע לתרגל ביום שהייה קצרה במקום חשוך, אפילו 30 שניות, ולשבח על האומץ. "להפוך את זה למשחק זה חלק מרכזי בעזרה", הוא אומר. אוהל משמיכות עם פנס, או חיפוש אוצר בחדר עם תריס מוגף, הם דרך פשוטה להתחיל.
ומה עם בובה? כאן יש מחקר ישראלי. יונתן קושניר ואבי שדה מאוניברסיטת תל אביב חילקו באקראי 104 ילדים בני 4 עד 6 עם פחדי לילה משמעותיים לשתי קבוצות, וכל ילד קיבל בובת כלבלב. בקבוצה אחת ביקשו מהילדים לטפל בכלבלב, ובשנייה סיפרו להם שהוא ישמור עליהם. בשתי הקבוצות הפחדים ירדו באותה מידה, ואחרי חודש השיפור היה גדול יותר מאשר אצל ילדים שחיכו בתור. גם בעיות השינה פחתו, והירידה בפחדים נשמרה גם חצי שנה אחרי.
המחקר נעשה בילדי גן, ולא ברור איזה חלק בבובה עזר. ובכל זאת, חפץ רך עם תפקיד הוא כלי זול שכדאי לנסות, וגם בסיאטל ובסינסינטי ממליצים על חפץ ביטחון במיטה. בסיאטל מציעים גם כוכבים על כל צעד אמיץ, שאפשר להמיר בבילוי עם הורה.
