עדן רוצה שיקנו לה ג׳ינס מאתר בחו״ל. מיכל, אמא שלה, נכנסת לאתר ובודקת את המחיר בשקלים, כולל דמי המשלוח, ואומרת את המחיר בקול.
עדן לא ציפתה לכזה מחיר. היה כתוב שהמשלוח חינם, והיא לא שמה לב שהמשלוח החינמי לא כולל את ישראל.
"עזבי. לא חשוב," היא אומרת. מיכל יוצאת מהאתר.
בינתיים עובר לעדן בראש שהיא ממש רצתה את הג׳ינס הזה. היא כבר דמיינה לאן תלך איתו. היא כבר סיפרה לחברות שהיא קונה אותו. מה היא תגיד להן עכשיו? שלא היה לה נעים לבקש?
מה עבר לה בראש כשאמרה לאמא שלה לעזוב? ואולי היא לא התכוונה רק לג׳ינס?
כשמתבגר אומר "עזבי, לא חשוב", זה לא תמיד אומר שבאמת לא חשוב לו. יש שזו בדיקה אם ההורה עדיין זמין, יש שזה פחד מכעס או בושה, ויש שפשוט חסרות לו המילים. מה שעוזר הוא לא חקירה וגם לא ויתור, אלא זמינות שקטה: לתת לו לדעת שהדלת פתוחה.
מה המתבגר אומר כשהוא אומר "עזבי"?
דווקא כשהמתבגר אומר "עזבי, לא חשוב", הדבר החשוב ביותר הוא לא פעם לא לעזוב. להישאר זמינים ולהראות שאנחנו מוכנים להיות שם בשבילו. בלי ללחוץ, בלי לחקור ובלי לנסות לחלץ ממנו מידע שהוא עוד לא מוכן לספר. רק שיידע שיש מישהו זמין ומוכן להקשיב, ושהדלת לקשר פתוחה.
אחרי שבוע מיכל שומעת את עדן מדברת בטלפון עם אחת החברות ואומרת לה שהמשלוח בדרך. "על איזה משלוח היא מדברת?" היא שואלת את עצמה, וממשיכה לקפל את הכביסה.
כשעדן מסיימת את השיחה, מיכל שואלת לאיזה משלוח היא מחכה.
"לא משנה," עונה עדן.
"אולי היא התכוונה לפילטר של המים," חושבת מיכל. היא ישבה לידה כשהזמינה אותו לפני כמה ימים. כנראה שזה באמת לא משנה.
אבל בגיל ההתבגרות, "עזבי" לא תמיד אומר "לא חשוב לי". הוא יכול לומר "אני לא יודעת איך לבקש ממך שוב", או "אני מפחדת שתכעסי", או "אני מתביישת לספר לך כמה קשה לי". והוא יכול לומר גם "אני רוצה לדעת אם את באמת פנויה בשבילי."
מתבגרים לא תמיד מבקשים במילים שנישאר. יש שהם פשוט בודקים אם אנחנו עדיין שם.
"אני מקשיבה", אבל האם אנחנו באמת פנויים?
אחר צהריים אחד, כשמיכל שוטפת כלים, עדן אומרת שהיא רוצה לדבר איתה על משהו. מיכל אומרת שהיא מקשיבה. עדן מתקרבת, ואז אומרת: "עזבי. זה לא כזה חשוב."
קורה שאנחנו אומרים לילדים שלנו "אני מקשיבה", אבל עדיין עסוקים: מסדרים, מבשלים, מקפלים, עונים להודעה או חושבים על הדבר הבא ברשימה. אנחנו פשוט עסוקים, וזה לא הופך אותנו להורים לא טובים. אבל מבחינת הילד, השאלה היא גם אם אנחנו פנויים לשמוע את מה שיש לו להגיד, ולא רק אם שומעים את המילים שלו.
למה נדמה לנו שכלום לא קורה?
מיכל שמה לב שמשהו השתנה אצל המתבגרת שלה בזמן האחרון, אבל היא לא מצליחה להבין מה עובר עליה.
"אם היה משהו חשוב, היא הייתה מספרת לך," היא אומרת לעצמה. "כשהייתה קטנה היא סיפרה לך הכול, זוכרת? אולי באמת אין שום דבר משמעותי בחיים שלה עכשיו. היא גרה בבית חם, יש לה כל מה שהיא צריכה, והיא לא צריכה לעשות כלום חוץ משיעורי בית."
הרבה פעמים נדמה לנו שכלום לא קורה בגיל ההתבגרות, דווקא משום שהמתבגרים שלנו לא משתפים במה שעובר עליהם. בדומה למה שתיארנו בכתבה על ילדים שמספרים רק כשכבר מאוחר מדי, השתיקה לא תמיד אומרת שהכול בסדר.
הם לא אומרים "אמא, אני צריך אותך עכשיו", ולא תמיד אומרים "אני בודד" או "אני מפחד". יש שהם עצמם לא יודעים איך לקרוא למה שהם מרגישים. מה שהם כן אומרים יכול להישמע שולי לגמרי: "לא בא לי ללכת מחר לבית הספר", "הילדה הזאת מעצבנת אותי", "את יודעת שההורים של רוני מתגרשים?" או "עזבי, לא משנה". ואולי דווקא שם מסתתרת הזדמנות.
הזדמנויות לשיחה לא מגיעות בזמן נוח
הימים עוברים. עדן מתחילה להתעקש לא לקום לבית הספר. מיכל, שממהרת לעבודה, מסבירה לה כמה חשובים הלימודים, ושאם קשה לה לקום בבוקר, כדאי שתלך לישון מוקדם יותר.
כשמיכל חוזרת מהעבודה היא שואלת איך היה בבית הספר. עדן עונה "בסדר" ביובש וחוזרת לעיסוקים שלה. בערב מיכל שואלת אם היא סיימה שיעורים, ועדן עונה שכן.
לילה אחד, כשמיכל סיימה את המטלות של היום והתכוונה ללכת לישון, עדן באה אליה ואמרה: "את יודעת, ההורים של רוני מתגרשים."
"באמת?" שאלה מיכל, תוך כדי שהיא מתארגנת לשינה. "הם דווקא נראו זוג ממש חמוד."
ובראש חלפה לה מחשבה: למה דווקא עכשיו, בשעה כזאת, מה קורה בבית של רוני? יש דברים הרבה יותר חשובים לדבר עליהם. אם היא התכוננה למבחן בלשון בשבוע הבא, מתי היא תשלים את החומר באנגלית. ומחר מחכה עוד יום עם אינספור מטלות.
"נדבר מחר? אני כבר ממש עייפה," אומרת מיכל. עדן חוזרת לחדר שלה.
לעדן קשה להירדם. היא בדיוק רבה עם נועה, החברה הכי טובה שלה, והיא לא יודעת איך זה ישפיע על העבודה שהן צריכות להגיש יחד. היא לא יודעת אם עליה להתנצל, למרות שהיא לא מרגישה אשמה במה שקרה. היא חייבת לשתף מישהו, אבל לא מוצאת את מי. כולם עסוקים, והיא גם לא רוצה להקשות על אף אחד. היא מתהפכת שוב ושוב במיטה, ועדיין ערה כשהשעון המעורר מצלצל.
הזדמנויות לשיחה לא תמיד מגיעות בזמן שנוח להורים. הן יכולות להגיע מאוחר בלילה, אחרי יום עמוס במיוחד, כשלמחרת צפוי עוד יום כזה.
הן גם לא תמיד באות בצורה מסודרת. הן לא מתחילות ב"אמא, יש לי משהו חשוב לשתף. אין לי עם מי עוד להתייעץ." הן יכולות להתחיל ב"לא בא לי ללכת מחר לבית הספר", ומאחורי משפט כזה מסתתרת לא פעם ציפייה לתשובה כמו "הכול בסדר? נראה שעובר עלייך משהו." אם ההימנעות מבית הספר נמשכת, כדאי לקרוא גם על חרדה חברתית אצל ילדים והימנעות מבית הספר.
המתבגר מדבר בחלק מהמקרים על עצמו, ובאחרים על מישהו אחר. אולי כשהוא שואל "את יודעת מה קורה לרוני?", הוא בעצם רוצה לדבר קצת על עצמו.
מה שבטוח: הוא רוצה שהשיחה תהיה על החיים שלו, ולא רק על הלימודים. "איך היה היום שלך? מה שלום רוני? איך היא מסתדרת? בטח קשה לה." הלימודים הם רק חלק קטן מהחיים שלו, והוא היה רוצה שהשיחות ישקפו גם את כל השאר.
כשביקורת מגיעה במקום סקרנות
למחרת מיכל שואלת את עדן מה שלומה, ואיך הצליחה לקום כל כך מוקדם. עדן מחייכת לעצמה: "יש לי את הסודות שלי."
"את רואה? כשאת רוצה, את יכולה," אומרת מיכל.
