דלג לתוכן הראשי

״עזבי, לא חשוב״: מה המתבגר שלכם אולי מנסה להגיד

כשמתבגר אומר "עזבי", זה לא תמיד אומר שלא חשוב לו. קרן דוד על השיחות שמתחילות בזמן הכי לא נוח, ועל ההבדל בין לחקור, לוותר ולהישאר זמינים.

קרן דוד10 ד׳ קריאה
אם שוטפת כלים במטבח ובתה המתבגרת עומדת מאחוריה ומהססת לפני שהיא מדברת

עדן רוצה שיקנו לה ג׳ינס מאתר בחו״ל. מיכל, אמא שלה, נכנסת לאתר ובודקת את המחיר בשקלים, כולל דמי המשלוח, ואומרת את המחיר בקול.

עדן לא ציפתה לכזה מחיר. היה כתוב שהמשלוח חינם, והיא לא שמה לב שהמשלוח החינמי לא כולל את ישראל.

"עזבי. לא חשוב," היא אומרת. מיכל יוצאת מהאתר.

בינתיים עובר לעדן בראש שהיא ממש רצתה את הג׳ינס הזה. היא כבר דמיינה לאן תלך איתו. היא כבר סיפרה לחברות שהיא קונה אותו. מה היא תגיד להן עכשיו? שלא היה לה נעים לבקש?

מה עבר לה בראש כשאמרה לאמא שלה לעזוב? ואולי היא לא התכוונה רק לג׳ינס?

כשמתבגר אומר "עזבי, לא חשוב", זה לא תמיד אומר שבאמת לא חשוב לו. יש שזו בדיקה אם ההורה עדיין זמין, יש שזה פחד מכעס או בושה, ויש שפשוט חסרות לו המילים. מה שעוזר הוא לא חקירה וגם לא ויתור, אלא זמינות שקטה: לתת לו לדעת שהדלת פתוחה.

מה המתבגר אומר כשהוא אומר "עזבי"?

דווקא כשהמתבגר אומר "עזבי, לא חשוב", הדבר החשוב ביותר הוא לא פעם לא לעזוב. להישאר זמינים ולהראות שאנחנו מוכנים להיות שם בשבילו. בלי ללחוץ, בלי לחקור ובלי לנסות לחלץ ממנו מידע שהוא עוד לא מוכן לספר. רק שיידע שיש מישהו זמין ומוכן להקשיב, ושהדלת לקשר פתוחה.

אחרי שבוע מיכל שומעת את עדן מדברת בטלפון עם אחת החברות ואומרת לה שהמשלוח בדרך. "על איזה משלוח היא מדברת?" היא שואלת את עצמה, וממשיכה לקפל את הכביסה.

כשעדן מסיימת את השיחה, מיכל שואלת לאיזה משלוח היא מחכה.

"לא משנה," עונה עדן.

"אולי היא התכוונה לפילטר של המים," חושבת מיכל. היא ישבה לידה כשהזמינה אותו לפני כמה ימים. כנראה שזה באמת לא משנה.

אבל בגיל ההתבגרות, "עזבי" לא תמיד אומר "לא חשוב לי". הוא יכול לומר "אני לא יודעת איך לבקש ממך שוב", או "אני מפחדת שתכעסי", או "אני מתביישת לספר לך כמה קשה לי". והוא יכול לומר גם "אני רוצה לדעת אם את באמת פנויה בשבילי."

מתבגרים לא תמיד מבקשים במילים שנישאר. יש שהם פשוט בודקים אם אנחנו עדיין שם.

"אני מקשיבה", אבל האם אנחנו באמת פנויים?

אחר צהריים אחד, כשמיכל שוטפת כלים, עדן אומרת שהיא רוצה לדבר איתה על משהו. מיכל אומרת שהיא מקשיבה. עדן מתקרבת, ואז אומרת: "עזבי. זה לא כזה חשוב."

קורה שאנחנו אומרים לילדים שלנו "אני מקשיבה", אבל עדיין עסוקים: מסדרים, מבשלים, מקפלים, עונים להודעה או חושבים על הדבר הבא ברשימה. אנחנו פשוט עסוקים, וזה לא הופך אותנו להורים לא טובים. אבל מבחינת הילד, השאלה היא גם אם אנחנו פנויים לשמוע את מה שיש לו להגיד, ולא רק אם שומעים את המילים שלו.

למה נדמה לנו שכלום לא קורה?

מיכל שמה לב שמשהו השתנה אצל המתבגרת שלה בזמן האחרון, אבל היא לא מצליחה להבין מה עובר עליה.

"אם היה משהו חשוב, היא הייתה מספרת לך," היא אומרת לעצמה. "כשהייתה קטנה היא סיפרה לך הכול, זוכרת? אולי באמת אין שום דבר משמעותי בחיים שלה עכשיו. היא גרה בבית חם, יש לה כל מה שהיא צריכה, והיא לא צריכה לעשות כלום חוץ משיעורי בית."

הרבה פעמים נדמה לנו שכלום לא קורה בגיל ההתבגרות, דווקא משום שהמתבגרים שלנו לא משתפים במה שעובר עליהם. בדומה למה שתיארנו בכתבה על ילדים שמספרים רק כשכבר מאוחר מדי, השתיקה לא תמיד אומרת שהכול בסדר.

הם לא אומרים "אמא, אני צריך אותך עכשיו", ולא תמיד אומרים "אני בודד" או "אני מפחד". יש שהם עצמם לא יודעים איך לקרוא למה שהם מרגישים. מה שהם כן אומרים יכול להישמע שולי לגמרי: "לא בא לי ללכת מחר לבית הספר", "הילדה הזאת מעצבנת אותי", "את יודעת שההורים של רוני מתגרשים?" או "עזבי, לא משנה". ואולי דווקא שם מסתתרת הזדמנות.

הזדמנויות לשיחה לא מגיעות בזמן נוח

הימים עוברים. עדן מתחילה להתעקש לא לקום לבית הספר. מיכל, שממהרת לעבודה, מסבירה לה כמה חשובים הלימודים, ושאם קשה לה לקום בבוקר, כדאי שתלך לישון מוקדם יותר.

כשמיכל חוזרת מהעבודה היא שואלת איך היה בבית הספר. עדן עונה "בסדר" ביובש וחוזרת לעיסוקים שלה. בערב מיכל שואלת אם היא סיימה שיעורים, ועדן עונה שכן.

לילה אחד, כשמיכל סיימה את המטלות של היום והתכוונה ללכת לישון, עדן באה אליה ואמרה: "את יודעת, ההורים של רוני מתגרשים."

"באמת?" שאלה מיכל, תוך כדי שהיא מתארגנת לשינה. "הם דווקא נראו זוג ממש חמוד."

ובראש חלפה לה מחשבה: למה דווקא עכשיו, בשעה כזאת, מה קורה בבית של רוני? יש דברים הרבה יותר חשובים לדבר עליהם. אם היא התכוננה למבחן בלשון בשבוע הבא, מתי היא תשלים את החומר באנגלית. ומחר מחכה עוד יום עם אינספור מטלות.

"נדבר מחר? אני כבר ממש עייפה," אומרת מיכל. עדן חוזרת לחדר שלה.

לעדן קשה להירדם. היא בדיוק רבה עם נועה, החברה הכי טובה שלה, והיא לא יודעת איך זה ישפיע על העבודה שהן צריכות להגיש יחד. היא לא יודעת אם עליה להתנצל, למרות שהיא לא מרגישה אשמה במה שקרה. היא חייבת לשתף מישהו, אבל לא מוצאת את מי. כולם עסוקים, והיא גם לא רוצה להקשות על אף אחד. היא מתהפכת שוב ושוב במיטה, ועדיין ערה כשהשעון המעורר מצלצל.

נערה בפיג'מה עומדת בלילה בפתח חדר השינה של הוריה, והאם העייפה מרימה אליה מבט
הזדמנויות לשיחה מגיעות לפעמים מאוחר בלילה, בדיוק כשאין לנו כוח

הזדמנויות לשיחה לא תמיד מגיעות בזמן שנוח להורים. הן יכולות להגיע מאוחר בלילה, אחרי יום עמוס במיוחד, כשלמחרת צפוי עוד יום כזה.

הן גם לא תמיד באות בצורה מסודרת. הן לא מתחילות ב"אמא, יש לי משהו חשוב לשתף. אין לי עם מי עוד להתייעץ." הן יכולות להתחיל ב"לא בא לי ללכת מחר לבית הספר", ומאחורי משפט כזה מסתתרת לא פעם ציפייה לתשובה כמו "הכול בסדר? נראה שעובר עלייך משהו." אם ההימנעות מבית הספר נמשכת, כדאי לקרוא גם על חרדה חברתית אצל ילדים והימנעות מבית הספר.

המתבגר מדבר בחלק מהמקרים על עצמו, ובאחרים על מישהו אחר. אולי כשהוא שואל "את יודעת מה קורה לרוני?", הוא בעצם רוצה לדבר קצת על עצמו.

מה שבטוח: הוא רוצה שהשיחה תהיה על החיים שלו, ולא רק על הלימודים. "איך היה היום שלך? מה שלום רוני? איך היא מסתדרת? בטח קשה לה." הלימודים הם רק חלק קטן מהחיים שלו, והוא היה רוצה שהשיחות ישקפו גם את כל השאר.

כשביקורת מגיעה במקום סקרנות

למחרת מיכל שואלת את עדן מה שלומה, ואיך הצליחה לקום כל כך מוקדם. עדן מחייכת לעצמה: "יש לי את הסודות שלי."

"את רואה? כשאת רוצה, את יכולה," אומרת מיכל.

"אילו רק היא הייתה יודעת מה עובר עליי," חושבת עדן. הביקורת מכאיבה.

יום אחד, בהפסקת הצהריים בעבודה, מיכל נזכרת בשיחות שהיו להן פעם. איך עדן הייתה מספרת לה דברים, מתייעצת איתה, צוחקת איתה. פתאום היא מרגישה החמצה בחזה. הן כמעט לא מדברות יותר על סתם דברים, וכבר אין צחוקים. ועולה בה השאלה: "למה היא לא מספרת לי כלום? מה קרה?"

כשהיא חוזרת הביתה היא אומרת שלום ונכנסת לחדר של עדן, עם ציפייה שהקשר יהיה חזק כמו פעם. עדן יושבת על המיטה עם הטלפון.

"מבולגן כאן," זורקת מיכל לאוויר. "לא מפריע לך כל הבלגן הזה?"

"זה החדר שלי, אמא. למה זה כל כך מפריע לך?" עונה עדן. "ובכלל, ממתי מפריע לך משהו שקשור אליי?"

מיכל מרגישה כאילו מישהו צובט לה בלב ומסובב. איך עדן יכולה להגיד לה דבר כזה? היא יוצאת מהחדר למטבח. מה אני מפספסת פה?

עצמאות וקרבה, באותו הזמן

מתבגרים רוצים עצמאות, ובאותו הזמן הם צריכים קשר. הם רוצים שיכבדו את הפרטיות שלהם, אבל רוצים לדעת שההורים עדיין זמינים. כמו שכתבנו על מתבגרים שטורקים דלתות, התנהגות שנראית כמו דחייה היא לא פעם בקשה מבולבלת לקרבה. הם יכולים לצעוק "צאי לי מהחדר" כשבעצם הם רוצים קרבה, ולהגיד "את לא מבינה כלום" כשהם מתכוונים לזה שהם עצמם לא מבינים מה עובר עליהם.

קל להישאב לשיחות על שיעורים, מבחנים, ציונים, שעות שינה, מסכים, סידור החדר ופינוי הצלחות מהשולחן. קשה יותר לעצור ולהתעניין בחיים עצמם. מה קורה לו חברתית? מה מצחיק אותו? מה מטריד אותו? מה הוא חושב על עצמו? מי חשוב לו? ממה הוא מפחד? ומה הוא עושה כשהוא מרגיש לבד?

הוא צריך שתזכרו שמלבד היותו תלמיד, הוא אדם שמנסה למצוא את מקומו בעולם.

למה מתבגרים מפסיקים לספר?

גם כשהמתבגר כבר מתחיל לדבר, לא תמיד קל לנו להקשיב.

יש הורים שממהרים לפתור: "אני כבר מתקשרת למחנכת." "אני שולחת הודעה לאמא שלה." והילד עלול לשמוע: "אתה לא יכול להתמודד, ולכן מישהו אחר צריך לעשות את זה בשבילך." על הדחף הזה להציל כתבנו בהרחבה בכתבה על הימנעות הורית שמתחפשת לעזרה.

הורים רבים ממהרים לתת עצות. "את צריכה פשוט להתעלם ממנה. היא לא בשבילך." "אתה חייב ללמוד יותר." "כשאני הייתי בגילך..." "אחיך תלמיד טוב, תלמד ממנו."

אבל בחלק מהמקרים המתבגר לא ביקש עצה. הוא ביקש מקום, הוא חיפש הבנה. הוא היה רוצה לשמוע "אני מבינה למה זה פגע בך", "רוצה לספר לי עוד?", או "את רוצה שאקשיב, או שנחשוב יחד?"

יש שהוא רק צריך לספר את הסיפור למישהו, כדי לשמוע אותו בעצמו מההתחלה ועד הסוף. וכשהורה שואל "מה אתה חושב לעשות?", הוא מעביר מסר שהילד מסוגל להתמודד, גם אם כרגע זה לא נראה ככה.

יש הבדל גדול בין "אני יודע מה אתה צריך לעשות" לבין "אני רוצה להבין מה עובר עליך". לא כל שיחה צריכה להסתיים בפתרון. עצם זה שהמתבגר הצליח להגיד בקול את מה שישב לו בראש יכול כבר לעזור לו לעשות סדר.

ובואו נודה, יש גם מקרים שבהם נוח להורים שהמתבגר אומר "עזבי". הוא לא מתלונן, לא מספר, לא דורש. אבל השקט הזה לא תמיד מעיד שטוב לו. הוא עשוי להעיד שהוא למד להתמודד לבד. ואם הוא לא מוצא למי לפנות בבית, הוא עלול לחפש את המקום הזה במקום אחר.

מתבגרים מפחדים מביקורת, מהטפות או מעונש. הם מפחדים מהשוואות: "כשאני הייתי בגילך, עזרתי להורים בלי שהיו צריכים לבקש." "השכנה סיפרה שהבן שלה מקבל מעל 90 בכל המבחנים." חלקם מתביישים במה שיש להם לספר, או במה שזה אומר עליהם, ואחרים פשוט לא יודעים איך להתחיל.

מה אפשר לעשות כשהמתבגר אומר "עזבי"?

קודם כל, לא חייבים להפוך כל "עזבי" לחקירה. אפשר לומר:

"אני לא אלחץ עלייך. רק שתדעי שאם תרצי לדבר, אני כאן."

"לא חייבים לדבר עכשיו. אפשר גם אחר כך."

"אני שומעת שאת לא רוצה לדבר כרגע, ואני מכבדת את זה."

המסר הוא: אני לא נכנסת לך לחיים בכוח, אבל גם לא מתרחקת.

כשהמתבגר כבר מתחיל לדבר, אפשר לנסות להחזיק את עצמנו עוד רגע לפני שאנחנו נותנים עצה. במקום "את צריכה לעשות...", לשאול: "מה את חושבת שאת רוצה לעשות?" או: "את רוצה שאקשיב, או שנחשוב יחד מה אפשר לעשות?" השאלה הקטנה הזאת יכולה לשנות הכול.

והקשר לא נבנה רק בשיחות ארוכות ורציניות. הוא נבנה גם בנסיעה באוטו, במבט בארוחת ערב, בחיוך של "אני רואה אותך" או בסרט שרואים יחד, בשיר שהמתבגר אוהב, ברגעים שבהם אנחנו מתעניינים במשהו שחשוב לו, גם אם לנו הוא נראה חסר חשיבות.

אב נוהג ובנו המתבגר יושב לידו, מדבר ומחייך
הקשר נבנה גם בנסיעה באוטו, כשאף אחד לא צריך להסתכל לשני בעיניים

אם רוב השיחות עם המתבגר הן על בית הספר, ציונים ומטלות, הוא עלול להרגיש שהחיים שלו מעניינים אותנו בעיקר כשהם קשורים לתפקוד שלו. אבל הוא לא רק תלמיד. הוא אדם צעיר שמנסה להבין מי הוא ומה מקומו בעולם.

שאלות שפותחות שיחה (במקום "איך היה במבחן?")

הדרך אל המתבגר עוברת לא פעם דרך שאלות אחרות מ"איך היה במבחן?":

  • "מה את שומעת לאחרונה?"
  • "מה הצחיק אותך היום?"
  • "מי מעצבן אותך?"
  • "מה היית משנה בבית הספר אם היית המנהלת?"
  • או אפילו: "בא לך לשבת איתי קצת ולאכול עוגיות?"

לא כל שיחה צריכה להיות שיחת עומק. אבל הרבה שיחות קטנות בונות את הביטחון לשיחה הגדולה.

שאלות נפוצות

המתבגר שלי אומר "עזבי" כל הזמן. לשאול שוב או לוותר?

לא זה ולא זה. אפשר לכבד את הרצון שלו לא לדבר עכשיו, ולחזור בעדינות אחר כך: "רק רציתי לבדוק אם את עדיין רוצה לדבר על מה שאמרת קודם." חקירה נוספת דוחקת אותו פנימה, וויתור מוחלט משאיר אותו לבד.

איך גורמים למתבגר לשתף בלי לחקור?

מחקרים על משפחות עם מתבגרים מראים שרוב מה שהורים יודעים על חיי הילדים שלהם מגיע ממה שהילדים בוחרים לספר, ולא מתשאול. ומתבגרים מספרים יותר כשהקשר חם ולא שיפוטי. שיחות קטנות על דברים שמעניינים אותם, תגובה רגועה כשהם כן מספרים, והימנעות מהטפות ומהשוואות עושות יותר מכל שאלה ישירה.

מתי "עזבי" צריך להדאיג?

כשהשתיקה מגיעה יחד עם שינויים מתמשכים: הימנעות מבית הספר, שינוי בשינה או באכילה, התרחקות מחברים, ירידה חדה בתפקוד, או אמירות על חוסר תקווה. במצבים כאלה כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, ואם יש חשש לפגיעה עצמית, לפנות מיד לגורם מקצועי או לקו סיוע.

בשורה התחתונה

אולי זו הסיבה שכדאי להקשיב קצת אחרת ל"עזבי, לא חשוב". לא כל "עזבי" אומר שצריך להמשיך לשאול, וגם לא כל "עזבי" אומר שצריך באמת לעזוב. יש מצבים שבהם הדבר הנכון הוא לתת מרחב ולומר: "אני כאן." ויש מצבים שבהם כדאי, כמה דקות או שעות אחר כך, לחזור בעדינות ולבדוק.

הורות למתבגרים היא לא רק לדעת מה לומר. היא לזהות את הרגעים שבהם הילד שלנו עדיין לא מצליח לומר את מה שהוא באמת צריך, ולעזור לו למצוא פתרונות בעצמו במקום לתת לו אותם. ואולי, יותר מכול, היא לתת לו תחושה שהוא יכול לדבר איתנו כשיהיה מוכן, בלי לצפות שיספר הכול.

מקורות

הכתבה נתנה לך נקודת מבט חדשה?

אנונימי. בלי הרשמה, בלי שמירת פרטים אישיים.

שיתוף
עוד מאת קרן דוד

המשך קריאה מהכותב

ילד עומד ליד דלת הבית בבוקר עם תיק בית ספר ומתקשה לצאת.הורות ומשפחה9 ד׳ קריאה

חרדה חברתית אצל ילדים: למה "ממילא לא אפסיד כלום" הוא המשפט הכי מסוכן בבוקר

קרן דוד כותבת על הילד שלא רוצה ללכת לבית הספר, ההורה שרוצה להקל עליו, והדרך שבה הימנעות קטנה יכולה להפוך בהדרגה למנהלת של כל הבית.

קרן דוד05.08.2026
ילד יושב מול מחברת פתוחה בבית ונראה מהסס להתחיל משימההורות ומשפחה4 ד׳ קריאה

עצלנות אצל ילדים: מה מסתתר מאחורי ה"לא בא לי"

מה שנראה כמו עצלות או חוסר רצון הוא לא פעם פחד להתחיל.

קרן דוד16.07.2026
אם יושבת לצד ילדה מאוכזבת ומאפשרת לה להתמודד עם רגשותיההורות ומשפחה3 ד׳ קריאה

למה הילדים לא תמיד צריכים להיות שמחים

מה קורה כשאנחנו מנסים להגן על ילדים מכל עצב, פחד או תסכול, ולמה דווקא היכולת להתמודד עם רגשות קשים היא אחד הדברים החשובים ביותר שנוכל ללמד אותם.

קרן דוד22.06.2026
אם יושבת לצד ילדה המתמודדת עם חרדה ומאפשרת לה להירגעהורות ומשפחה3 ד׳ קריאה

הילד שלי סובל מחרדות, למה דווקא אני צריכה ללכת לטיפול?

כשהילד מתמודד עם חרדה, התגובה הטבעית של ההורים היא להקל עליו. אלא שלעיתים העזרה משתלבת במעגל ההימנעות ומחזקת אותו. קרן מסבירה כיצד תגובת ההורים, הוויסות והשפה בבית יכולים להתחיל שינוי.

קרן דוד30.06.2026
מתבגרת עומדת מאחורי דלת חדרה לאחר ויכוח והורה ממתין במסדרוןהורות ומשפחה7 ד׳ קריאה

למה מתבגרים טורקים דלתות, ומה הם לא מצליחים לומר לנו

הילד שסיפר הכול מסתגר בחדר וטורק את הדלת. מאחורי מה שנראה כחוצפה עשויים להסתתר פחד, הצפה וצורך בשייכות. קרן דוד על תגובת ההורה שיכולה לפתוח שיחה או לסגור אותה.

קרן דוד02.07.2026

המחשבה של השבוע

מייל אחד בשבוע, קצר וללא ספאם, כתבה שנבחרה במערכת, מחשבה להמשך ותכנים שכדאי להכיר.