חרדה חברתית אצל ילדים עלולה לגרום לילד להימנע מבית הספר, ממפגשים ומאירועים שמעניקים לו תחושת שייכות. ההישארות בבית מקלה על הפחד באותו רגע, אך עלולה ללמד את הילד שההימנעות היא ששמרה עליו.
בבוקר הזה באמת אין מה להפסיד
הוא לא רוצה ללכת לבית הספר. "זה יום ספורט. ממילא לא אפסיד כלום."
"הוא צודק. באמת אין מה להפסיד. זה בסך הכל יום ספורט. שיישאר בבית." חושבת האמא בנסיון להתחמק ממריבה של בוקר וגם כדי להקל עליו. היא רואה כמה קשה לו.
ביום שיש בו מתמטיקה היא מכריחה אותו ללכת. אבל יום ספורט? הוא גם ככה לא אוהב ספורט, ויהיו שם הרבה ילדים. לא בטוח שהוא יחזיק מעמד יום שלם, וממילא אצטרך להחזיר אותו בעוד כמה שעות.
היא מתלבטת אם לשלוח אותו. כל בוקר כזה מעמיד אותה בפני דילמה רצינית. היא שומעת אותו מתחנן, רואה את הדמעות, ושואלת את עצמה אם היא באמת עוזרת לו או רק מוסיפה לו עוד כאב.
אף אחד לא מכין הורים לרגע שבו אהבה ודאגה מושכות לשני כיוונים שונים. מצד אחד, הלב רוצה להגן. מצד שני, הניסיון מלמד שלא פעם דווקא ההגנה היא זו שמחזקת את הפחד.
למה להקשות עליו? ממילא הוא לא יפסיד כלום. שיישאר היום בבית. היא בטוחה שהיא אמא קשובה וטובה.
הוא נשאר בבית. שאר הילדים נהנים מהפעילות ומעלים תמונות לסטורי, והוא מסתכל על התמונות וחושב "אילו רק יכולתי להיות כמו כולם".
למחרת הוא הולך לבית הספר, והילדים מעלים חוויות מאתמול. איזה חוויות יש לו לספר? הוא אמנם לא הפסיד מתמטיקה, אבל הוא הפסיד תחושת שייכות.
חרדה חברתית אצל ילדים: מה באמת קורה בבית הספר
אנחנו נוטים להתייחס לבית הספר כאל מקום ללמוד בו, כאשר בפועל עבור הילדים הוא קודם כל מקום להשתייך אליו, למצוא חברים, ללמוד להסתדר בחברה. דווקא ההפסקות, יום הספורט והטיול השנתי מייצרים עבורו הזדמנות להתנסות באינטראקציות חברתיות. הבדיחות, התמונות והצחוקים במסדרונות הם אלה שבונים את התחושה "אני חלק ממשהו".
ילדים מחליטים איך היה היום שלהם לפי מי דיבר איתם, מי שאל למה הם החסירו אתמול, מי קרא להם למשחק ומי הזמין אותם אליו אחר הצהריים. דווקא הדברים שלמבוגרים נראים שוליים, כמו ההליכה לשער בסוף היום, הם אלה שנותנים את התחושה שיש לי מקום בעולם.
כעבור כמה ימים החברים נפגשים באחד הבתים. "אני משעמם", הוא אומר לעצמו. "על מה יהיה לי לדבר איתם? למה שמישהו ירצה לדבר איתי?"
הוא הולך למפגש תוך שהוא מתגבר על הרבה פחדים ומחשבות שמסתובבות בראשו. "עדיף שאשתוק", הוא מחליט בינו לבין עצמו. "ככה לא אגיד שום דבר שיגרום להם לא לאהוב אותי". במפגש הוא כמעט ולא מוציא מילה מהפה, וגם בין אנשים הוא מרגיש בודד.
לאט לאט הוא מתחיל לחשוש כמעט מכל מפגש. הוא דווקא רוצה חברים, ורוצה מאוד, אבל כל שיחה מרגישה כמו מבחן שאסור להיכשל בו. מצד אחד הוא מפחד שהחברים יעזבו אותו, אבל מפחיד אותו עוד יותר לענות בחיוב להזמנה שלהם להצטרף. הוא מרגיש שהחברים מתחילים להתרחק ממנו, ואינו מודע לכך שהוא בעצמו הרחיק את עצמו מהקבוצה.
השאלות שאין לו דרך לענות עליהן
"ממה אתה מפחד? מה כבר יעשו לך?" ההורים שואלים מתוך סקרנות וכדי לנסות להוציא אותו מזה. הוא משתתק, וגם בבית הוא מתחיל להרגיש שאף אחד לא מבין אותו.
הוא מחפש תשובות לשאלות האלה. הוא לא מבין למה הוא לא כמו כולם, ולמה הוא לא יכול ליהנות מערב עם חברים או מצחוק עם הילדים בהפסקה. בכל פעם שהוא שואל את עצמו את השאלות האלה הוא עונה לעצמו "כי אני מוזר", "כי הם לא יקבלו אותי". בראש שלו הפחדים נעשים גדולים עם הזמן.
המוח מציע לו: "אל תלך לבית הספר. תישאר בבית. למה אתה צריך להתמודד עם כל המחשבות המפחידות האלה?" באותו רגע זה נראה לו פתרון טוב. הוא יכול להשלים את החומר, והוא לא חייב להיות נוכח בכיתה כדי ללמוד.
הוא מתווכח עם אמא שלו שתרשה לו להישאר בבית ומבטיח לה להשלים את החומר. אמא שלו, שכבר עייפה מהמריבות והוויכוחים איתו, מסכימה. היא סומכת עליו שהוא ישלים את החומר הלימודי, מרשה לו להישאר בבית ומרגישה הקלה קטנה. אין צעקות, אין דמעות, אין עוד בוקר שמתחיל במלחמה. לרגע נדמה לה שהיום הזה דווקא התחיל טוב.
לשניהם זה נראה כרגע פתרון טוב. ייקח להם הרבה זמן להבין שהשקט הזה היה יקר מאוד.
הרגע שבו מבינים שזו חרדה חברתית
בהתחלה, כשהוא התחיל לבקש ממנה לא ללכת לבית הספר, היא חשבה שהוא מחפש תירוצים. אחר כך היא האשימה את הטלפון, שבגללו הוא נשאר ער עד מאוחר ולא מצליח לקום בבוקר, ובשלב מסוים התחילה לחשוב שהוא עצלן.
עם הזמן היא התחילה לשים לב שהחברים לא מתקשרים, ושלפני כל יציאה מהבית הוא מתלונן על כאבים בראש או בבטן. היא לקחה אותו לרופא, והרופא אמר שהוא לא מוצא סיבה לכאבים ושזה כנראה משהו רגשי.
רק אחרי הרבה זמן היא הבינה שאין כאן עצלנות, וגם לא סתם ביישנות. היא מכירה ילדים שלוקח להם זמן להרגיש בנוח כשהם מגיעים למקום חדש. היא ראתה ילדים שמתעכבים כמה דקות לפני שהם נכנסים לרופא הילדים כי הם מתביישים, והיא מכירה גם את הילדים שלא מתווכחים כשעוקפים אותם בתור.
אבל זה מרגיש לה שונה. הוא לא ביישן. הוא מתמודד עם חרדה חברתית. ביישנות אומרת שייקח לו קצת זמן להסתגל, והיא פוחתת ככל שיש יותר היכרות. אצלו, מיום ליום הפחדים בראש נעשים גדולים יותר ויותר. החרדה מנסה לנתק אותו מהחוויות של החיים: ימי הולדת, מסיבות, מפגשים משפחתיים וחוגים.
"אף אחד לא מתקשר אלי. אז הם בטוח לא אוהבים אותי"
"לא שולחים לי הודעות. בטח הם יודעים שאני מוזר"
"אם אדבר כולם ישנאו אותי"
