למה הילדים לא תמיד צריכים להיות שמחים

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו מאושרים. כשכואב להם אנחנו רוצים לעזור להם, כשהם עצובים אנחנו רוצים לשמח אותם, וכשהם מתוסכלים אנחנו מנסים לעודד אותם. זה טבעי לחלוטין.

אבל מתוך אהבה ורצון להגן עליהם, אנחנו עלולים לשכוח דבר חשוב: המטרה שלנו כהורים אינה לגדל ילדים שמחים בכל רגע. המטרה שלנו היא לגדל ילדים שיודעים להתמודד גם עם רגעים שבהם הם לא שמחים.

החיים מזמנים לכולנו הצלחות, חברויות ורגעים יפים, אבל הם מזמנים גם אכזבות, כישלונות, פרידות, דחייה, פחד ותסכול. לא נוכל למנוע מהילדים שלנו לפגוש את הרגשות האלה. אנחנו יכולים רק ללמד אותם מה לעשות כשהם מגיעים.

אנשים מאושרים אינם אנשים שלא חווים כאב

נהוג לחשוב שאנשים מאושרים הם אנשים שחייהם קלים יותר, שהם לא עוברים משברים, פיטורים, אכזבות או ימים קשים. אבל מחקרים בתחום הפסיכולוגיה מראים שגם אנשים מאושרים חווים משברים, אכזבות ותקופות מורכבות. ההבדל אינו בכמות הקשיים שהם פוגשים, אלא ביכולת שלהם להתמודד איתם ולהתאושש מהם.

במילים אחרות, אושר אינו היעדר רגשות קשים. אושר הוא היכולת להמשיך לחיות חיים מלאים גם כשפוגשים רגשות קשים בדרך.

מה קורה כשהילדים מנסים לברוח מהרגשות שלהם?

נניח שילדה ענתה תשובה בכיתה, טעתה וכל הכיתה צחקה. היא הרגישה מבוכה, וזו תחושה לא נעימה. כמו מכל רגש לא נעים, גם ממנה אנחנו רוצים לא פעם לברוח. הבעיה היא שכאשר אנחנו בורחים מהרגש, אנחנו בדרך כלל משלמים מחיר.

הימנעות

אם הילדה תחליט שלעולם לא תענה שוב בכיתה, היא אמנם תימנע ממבוכה, אבל גם תפסיד הזדמנויות ללמוד, להשתתף ולהביע את עצמה. עם הזמן ההימנעות עלולה להתרחב:

• לא לענות בכיתה
• לא לשאול שאלות
• לא להשתתף בפעילויות
• לא להיפגש עם ילדים

החיים נעשים קטנים יותר ויותר.

הסחות דעת

דרך אחרת היא לנסות להרגיש משהו אחר.

• לבלות שעות בטלפון
• לאכול
• לשקוע במסכים
• להעסיק את עצמנו בלי הפסקה

הבעיה היא שהרגש עצמו לא נעלם. אנחנו רק דוחים את המפגש איתו ועלולים לייצר בעיות אחרות בדרך.

ניתוק

יש ילדים שמספרים לעצמם: "הכול בסדר." "לא אכפת לי." זו יכולה להיות דרך להגן על עצמם. אבל כשהילד מתרגל להתעלם ממה שהוא מרגיש, הוא גם מתקשה להבין את עצמו ולבקש עזרה כשהוא זקוק לה.

הדרך שאנחנו רוצים ללמד

יש דרך נוספת: להרגיש. לא לאהוב את הרגש, ובוודאי שלא ליהנות ממנו. פשוט להסכים שהוא כאן. הילדה יכולה לומר לעצמה:

"אני נבוכה עכשיו."

"זה לא נעים."

"אני לא אוהבת את התחושה הזאת."

"ועדיין אני מסוגלת להתמודד איתה."

כאשר ילדים לומדים שהם מסוגלים להרגיש רגשות לא נעימים בלי לברוח מהם, הם מפתחים ביטחון אמיתי. הביטחון הזה לא נובע מכך שהכול מסתדר להם. הוא נובע מהידיעה שהם מסוגלים להתמודד גם עם הדברים הלא נעימים.

איך אנחנו כהורים מקשים עליהם בלי לשים לב?

לרוב זה קורה מתוך אהבה. קשה לנו לראות את הילד בוכה, מאוכזב או מתוסכל, ולכן אנחנו ממהרים להרגיע, לפתור, לקנות, להציע משהו טעים, לשכנע או להסיח את דעתו. אבל יש מצבים שבהם הילד לא צריך פתרון. הוא צריך מישהו שיהיה איתו בתוך הרגש.

במקום להגיד "לא נורא"

אפשר לומר:

"אני רואה שאתה מאוכזב."

במקום להגיד "יש לך סיבה לשמוח"

אפשר לומר:

"זה באמת מתסכל."

במקום לנסות להעלים את הרגש, אנחנו עוזרים לילד לשאת אותו.

מה הילדים שלנו באמת צריכים ללמוד?

הם צריכים ללמוד איך להתמודד עם עצב, ולא איך לא להיות עצובים. הם צריכים ללמוד איך לפעול גם כשיש פחד, במקום ללמוד איך לא לפחד. ובמקום להימנע מתסכול, הם צריכים לגלות שהם מסוגלים לשאת אותו בלי להתפרק.

חוסן נפשי נבנה דווקא במפגש עם קושי

בסופו של דבר, חוסן נפשי לא נבנה מכך שאנחנו מגנים על הילדים מכל רגש קשה. הוא נבנה מכך שאנחנו עוזרים להם לגלות שהם מסוגלים להרגיש את הרגש, להכיל אותו ולהמשיך הלאה.

---

מקורות

Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20–28.

Hayes, S. C., Strosahl, K. D., & Wilson, K. G. (2012). Acceptance and Commitment Therapy: The Process and Practice of Mindful Change (2nd ed.). Guilford Press.

Masten, A. S. (2001). Ordinary Magic: Resilience Processes in Development. American Psychologist, 56(3), 227–238.

Shallcross, A. J., Troy, A. S., Boland, M., & Mauss, I. B. (2010). Let It Be: Accepting Negative Emotional Experiences Predicts Decreased Negative Affect and Depressive Symptoms. Behaviour Research and Therapy, 48(9), 921–929.