מתבגרים טורקים דלתות כאשר המתח, הפגיעה או תחושת חוסר השייכות גדולים מיכולת הביטוי שלהם באותו רגע. טריקת הדלת אינה בהכרח ניסיון להרחיק את ההורה. לעיתים זו הדרך היחידה הזמינה להם לומר שהם מוצפים.
מתבגרים טורקים דלתות, צועקים או מסתתרים בחדר, והבית כולו נכנס לדריכות. מאחורי ההתנהגות עשויים לפעול פחד חברתי, קושי בוויסות רגשי ומערכת העצבים שמגיבה בעוצמה לכל איום על תחושת השייכות. כאשר היחסים בבית נעשים שיפוטיים או מתוחים, עלולה להתפתח הימנעות משיחות ומחשיפה. דווקא אז כדאי לזכור שהמתבגר הכועס הוא לעיתים ילד שאינו בטוח אם מישהו מסוגל להבין מה עובר עליו.
הילד המתוק נעלם מאחורי דלת סגורה
פתאום היא צועקת. הוא שכח איך לדבר, ואי אפשר לנהל איתו שיחה של יותר מחמש דקות. כל דבר לא טוב לה, והיא טורקת את הדלתות בבית.
קשה להורים לראות כיצד בתוך זמן קצר הילדים שהיו מתוקים כל כך, אלה שאמרו להם כמה הם אוהבים אותם, הפכו למתבגרים כועסים, צועקים ומסתגרים.
הילד שהכין שיעורי בית ולמד ברצינות מתחיל להיגרר אחרי חברים ונשאר בחוץ עד שעות מאוחרות. הילדה שנהגה לספר מה עבר עליה חוזרת מבית הספר, עונה במילה אחת ונעלמת בחדר.
מה קרה להם? מה גיל ההתבגרות עשה להם? למה כל שיחה פשוטה הופכת לעימות? נוצר מצב שבו ההורים כבר אינם מבינים את הילד שלהם, ורבים מתחילים לפחד שהם מאבדים אותו.
הפחד הזה משפיע גם על האופן שבו הם מגיבים. הם שואלים יותר, לוחצים יותר, מעירים יותר ומנסים להחזיר את הילד שהיה שם קודם. המתבגר, מצדו, מרגיש שמנסים לחקור או לתקן אותו. כך נוצרים יחסים שבהם שני הצדדים רוצים קרבה, אבל כל אחד מהם עושה משהו שגורם לצד השני להתרחק.
המיתוס שאומר שצריך רק לחכות
יש מיתוס שלפיו גיל ההתבגרות הוא תקופה שצריך פשוט לעבור. מורידים את הראש, מחכים כמה שנים ומקווים שהסערה תחלוף.
הבעיה בהמתנה הזאת היא שבעיות אינן נעלמות מעצמן. קצרים בתקשורת אינם נפתרים רק מפני שהזמן עבר. גם נושאי שיחה והזדמנויות לחיבור אינם נוצרים כאשר כולם מחכים שמישהו אחר יעשה את הצעד הראשון.
המתבגרים מסתגרים בחדרים. בבית נוצרים דפוסי שיחה לא נעימים שגורמים להורים לחשוש מכל ניסיון לדבר, וגם המתבגרים לומדים שהשיחה צפויה להסתיים בכעס, בהטפה או בביקורת. עם הזמן מתפתחת הימנעות.
ההורים מפסיקים לשאול כי הם אינם רוצים עוד פיצוץ. המתבגר מפסיק לספר כי הוא אינו רוצה להתמודד עם התגובה. הבית נעשה שקט יותר, אבל זה אינו בהכרח שקט של קרבה. לא פעם זהו שקט שבו כל אחד נשאר לבד עם מה שמטריד אותו.
כך ההורים יודעים פחות על המידע שאליו הילד נחשף, על מצבו החברתי ועל מה שמתרחש בעולמו הרגשי, והריחוק הזה עלול להיות מסוכן.
למה מתבגרים טורקים דלתות אחרי יום שנראה רגיל
תארו לכם את הבת שלכם. בבית הספר היסודי היא הייתה בטוחה במקומה החברתי. עכשיו היא בחטיבה. הבניין גדול יותר, הכיתות חדשות, והקבוצות החברתיות עדיין משתנות. יש מקובלות ויש פחות מקובלות, ויש חברויות שנוצרות בתוך שבוע ומתפרקות בעקבות הודעה אחת.
בערב היא מסתכלת בסטורי של בנות אחרות. היא רואה מי יצאה עם מי ומתי. כואב לה לגלות שמישהי שהיא מחשיבה לחברה יצאה בלעדיה.
בראש מתחילות לרוץ שאלות. אולי פתחו קבוצה בלעדיי? האם יהיה לי עם מי לעשות את העבודה בקבוצות שהמורה ללשון נתנה? מה הן אמרו עליי כשלא הייתי שם?
להורים השאלות האלה עשויות להיראות קטנות. עבור המתבגרת הן אינן קטנות כלל. התשובות עליהן קובעות, מבחינתה, אם יש לה מקום ואם היא בטוחה בתוך הקבוצה.
מכיוון שהשייכות חשובה כל כך, האיום עליה מכניס את הגוף לדריכות. מערכת העצבים אינה מחכה להסבר מסודר. הלב פועם מהר יותר, המחשבות מתרוצצות והמתח מחפש דרך לצאת: בצעקה, בקללה, בטריקת דלת או בהסתגרות ממושכת בחדר.
המתבגרת אינה בהכרח טורקת את הדלת בגלל מה שנאמר לה בבית. ייתכן שהיא נכנסה הביתה כשהדלת כבר הייתה טרוקה בתוכה.
כשהדעה של החברים מרגישה כמו פסק דין
המוח של מתבגרים עדיין לומד ויסות רגשי, בזמן שהצורך להשתייך לקבוצת השווים נמצא בשיאו. לכן אכזבה חברתית שנראית קטנה למבוגר יכולה להרגיש למתבגר כמו אסון.
בגיל ההתבגרות חשוב להם מאוד להיות חלק מקבוצת החברים בבית הספר, בתנועת הנוער או בחוג, והדעה של החברים עלולה להרגיש כמו פסק דין. אצל מתבגרים רבים הערך העצמי מתחיל להיות מושפע מאוד מן החוויה החברתית: מי הזמין אותם, מי כתב להם, מי התעלם מהם ועד כמה הם מרגישים שייכים.
הם לא תמיד יודעים לומר: „נפגעתי כי גיליתי שכולם נפגשו בלעדיי”. הרבה יותר קל לומר: „עזבו אותי”. הם לא תמיד מסוגלים להסביר שהם מפחדים להישאר לבד, ובמקום זה הם צועקים על ההורה ששאל מדוע לא פינו את הצלחת.
ברגע הזה ההורה רואה התנהגות בלתי נעימה, והמתבגר מרגיש כאב שאין לו עדיין מילים מדויקות.
