עצלנות אצל ילדים לא תמיד מספרת על חוסר רצון. לפעמים היא מסתירה פחד מכישלון, פחד מביקורת או ניסיון להימנע מתחושה כואבת של “אני לא מספיק טוב”.
עצלנות
הוא לא מכין שיעורי בית.
הוא לא מסדר את החדר.
הוא לא עוזר בבית.
הוא פשוט עצלן. זו המסקנה המתבקשת.
האמנם?
לא פעם עצלנות היא מנגנון הגנה מפני פגיעה רגשית. מי שלא עושה דברים, לא ניגש למבחנים, לא מתנסה באינטראקציות חברתיות לא יכול להיכשל, לא יכול לא להצליח, לא יכול להענש על ששפך דברים על הרצפה ולא יכול לחוות דחייה חברתית.
הרבה פעמים מאחורי מה שנראה להורים כעצלנות מסתתר פחד לא מדובר.
כשהילד לא עושה את מה שביקשו ממנו
אמא מבקשת מהבן שלה שיפנה את השולחן. הוא אומר בסדר, כשהאמא חוזרת למטבח אחרי שעה, הצלחות עדיין מונחות על השולחן.
האמא מבקשת ממנו שוב שיפנה את השולחן. הוא עונה עוד מעט. בסוף האמא מפנה את הצלחות בעצמה.
"הוא כזה עצלן". היא אומרת לעצמה ומעיפה עליו מבט שאומר "מה יהיה איתך?"
לילד עוברות מחשבות אחרות בראש. בפעם הקודמת שפיניתי את הצלחות, צלחת נשברה. אמא כעסה עלי מאוד. התביישתי שלא הצלחתי לבצע משימה כזו פשוטה בלי לפשל.
מבחינתו הוא לא רוצה לאכזב את אמא ואת עצמו שהוא לא עושה את הדברים כמו שצריך.
להורים זה נראה שהוא לא יוזם להתקשר להזמין חבר אליו הביתה או להיפגש לסרט, הוא דוחה כל דבר לרגע האחרון, וגם כשמבקשים ממנו כמה פעמים הוא לא מסדר את החדר.
מבפנים הוא משוכנע שאם הוא יתאמץ ולא יצליח, יגלו מי הוא באמת.
כשהכישלון מרגיש כמו איום
ילד שמנסה יותר דברים, שמצליח להזכיר לעצמו, שכל כשלון הוא הזדמנות ללמידה ולשיפור לא מפחד להיכשל. הוא מנסה שוב ושוב עד שהוא מצליח בסוף.
לעומת זאת, ילד שכאשר הוא נכשל בעבר הוא קיבל מהסביבה מסר שזה לא בסדר להיכשל או שאסור לו לטעות יפחד לנסות שוב. הוא לא יימצא את האומץ ללכת למועד ב כדי לנסות לשפר את הציון. הוא לא ייתקשר שוב לחבר שבעבר סרב להיפגש איתו. במקום זה הוא ייזכור את תחושת הכשלון ואת האכזבה שהיתה לו בפעם הקודמת כשניסה.
