הילד שלי סובל מחרדות, למה דווקא אני צריכה ללכת לטיפול?

כשהילד סובל מחרדות, נדמה שהתשובה ברורה.
הוא זה שמפחד.
הוא זה שנמנע.
הוא זה שצריך טיפול.

אבל במקרים רבים, האדם הראשון שיכול להתחיל ליצור שינוי הוא דווקא ההורה.

זה נשמע מוזר.

הרי אי אפשר להעלים לילד את החרדה במקומו.

ובכל זאת, האופן שבו הבית מגיב לחרדה משפיע עליה כמעט בכל יום.

כשהחרדות נכנסות הביתה

דמיינו ילד שחושש לצאת מהחדר.

הוא מבקש שתביאו לו את האוכל.

שתדברו במקומו.

שתלוו אותו לכל מקום.

באותו רגע אתם לא חושבים על חרדה.

אתם חושבים על הילד שלכם.

אתם רוצים להקל עליו.

רוב ההורים היו עושים בדיוק אותו הדבר.

זו תגובה טבעית.

הבעיה היא שהחרדה מפרשת את העזרה בצורה אחרת.

בכל פעם שהילד נמנע ממה שמפחיד אותו, הוא מרגיש הקלה.

המוח שלו לומד שההימנעות היא זו שהצילה אותו.

וכשגם ההורים משתתפים בהימנעות, המסר מתחזק עוד יותר.

לא בכוונה.

פשוט משום שאף אחד לא לימד אותם שהתגובה שלהם הופכת לחלק ממעגל החרדה.

למה זה קורה?

לחרדה יש מטרה אחת.

לשכנע אותנו להתרחק מכל מה שעלול להיות מסוכן.

היא לא באמת בודקת אם קיימת סכנה.

מספיק שהסכנה מרגישה אמיתית.

לכן ילד יכול להיות בטוח שהוא לא מסוגל ללכת לבד למטבח, לענות לטלפון או להיכנס לכיתה.

מבחינתו זו לא דרמה.

זו המציאות.

גם ההורים מתחילים לפעול מתוך אותה תחושת דחיפות.

הם מביאים.

מסיעים.

מדברים.

מרגיעים.

מסבירים.

לא כי זו טעות.

אלא כי זו הדרך האינטואיטיבית להגיב לילד שסובל.

דווקא בגלל זה כל כך קשה לראות שהתגובה הזו מחזקת את החרדה בטווח הארוך.

יש משהו שאפשר לעשות?

ברגע של חרדה קשה ללמוד משהו חדש. הגוף כבר עסוק בהישרדות.

אנשים לא לומדים לווסת את עצמם ברגעים שבהם החרדה בשיאה או ברגעי לחץ שבהם צריך לפעול מהר. כמו כל מיומנות אחרת, גם ויסות רגשי דורש תרגול כשהגוף רגוע. לכן בהנחיית הורים לומדים מתרגלים מראש כלים פשוטים שאפשר להשתמש בהם מאוחר יותר, כשהחרדה מופיעה.

אחרי שמתרגלים את התרגילים מספיק פעמים אפשר להציע לילד לבחור תרגיל כשהוא בחרדה. הוא יכול לתרגל את זה בעצמו או איתכם.

אמא סיפרה לי, שהבת שלה היתה מרגישה תעוקה חזקה בחזה בכל התקף חרדה. בפעם הראשונה הם הזמינו אמבולנס, אבל כשהבינו שמדובר בהתקף חרדה, האמא למדה להתרחק מהסיטואציה בשניות הראשונות, לנשום בצורה מרגיעה ואז לגשת לבת שלה כשהיא הרבה פחות לחוצה ומבוהלת. עם הזמן גם הבת התחילה לעשות את תרגילי הנשימה והתחילה לפחד פחות מההתקף הבא.

השלב הבא היה, שגם כשהגיע התקף חרדה הבת כבר לא היתה צריכה את העזרה של האמא והתגברה עליו בעצמה.

אתם בטח ראיתם פעם פעוט שקיבל מכה. הוא מסתכל על הדמויות המשמעותיות ולפי התגובה שלהם הוא מחייך וממשיך את מה שהוא עשה קודם או בוכה עד שהם מרגיעים אותו.

כשהורים רגועים גם התגובה של הילד מתונה ומווסתת יותר. זה גם מרגיע אותו לדעת שההורים שלו שולטים במצב. זה מכניס הביתה הרבה שקט.

איך המילים שלי משפיעות עליו?

בהנחיית הורים לומדים גם ליצור שינוי גם דרך מילים ולא רק דרך מעשים.

ילד לומד על עצמו דרך השפה של ההורים שלו ודרך איך שהם רואים אותו.

יש הבדל בין לומר לילד "אתה פחדן" או "אתה חרדתי" לעומת אתה מתמודד עם חרדה.

במקרה הראשון החרדה והפחד הופכים להיות חלק מהאופן שבו הוא תופס את עצמו.

במקרה השני החרדה מתוארת כקושי שניתן להתגבר עליו ושאינו מגדיר מי הוא.

בזמן התקף חרדה, המילים שנבחר יכולות להקל או להקשות.

מתוך רצון לעזור, הורים שואלים לעיתים: "מה קרה?", "למה אתה מפחד?", "מה אתה רוצה שנעשה?". אלו שאלות הגיוניות, אבל דווקא ברגעי החרדה הילד לא תמיד מסוגל לענות עליהן. הוא לא תמיד יודע להסביר מה קורה לו או איזו עזרה הוא צריך.

במקרים כאלה, אמירות פשוטות כמו "אני רואה שקשה לך עכשיו" או "זה באמת נראה לא פשוט" מאפשרות לילד להרגיש שמבינים אותו, בלי לצפות ממנו להסביר את מה שהוא עדיין לא מצליח להסביר לעצמו.

סיכום

הורים לא יכולים להעלים את החרדות במקום הילד.

אבל הם יכולים להשפיע על הדרך שבה היא מתנהלת בבית.

לפעמים, זה בדיוק המקום שבו מתחיל השינוי.