העצה הראשונה שמקבלים אחרי פיטורים כמעט תמיד זהה: לעדכן קורות חיים ולהתחיל לשלוח. היא נשמעת אחראית, ומי שנותן אותה רוצה לעזור. אבל מי שקיבל את ההודעה השבוע יודע כמה קשה באותם ימים לכתוב אפילו שורה אחת טובה על עצמו. יש לזה סיבה, ולשבוע הראשון כדאי סדר אחר.
מה עושים אחרי פיטורים? בשבוע הראשון מתחילים בצד המעשי: מוודאים שההודעה ניתנה בכתב, בודקים באתר כל זכות מה מגיע לכם, ונרשמים לשירות התעסוקה אם תרצו דמי אבטלה. במקביל בונים שגרה בסיסית ליום, ונותנים מקום למה שקרה בכתיבה או בשיחה. לחיפוש עבודה חוזרים אחרי כמה ימים, עם ראש צלול יותר.
ביום של ההודעה: אוספים, לא מחליטים
ביום עצמו הראש עובד לאט, וזה בסדר. זה לא היום להחליט מה תעשו בחיים, וגם לא היום להגיב במייל ארוך למנהל. המטרה של היום הזה צנועה: לצאת ממנו עם מידע ברור ביד.
כמה דברים ששווה לעשות כבר באותו ערב:
- לוודא שיש לכם את ההודעה בכתב, עם תאריך סיום העבודה.
- לרשום לעצמכם מה נאמר בשיחה, כל עוד זה טרי: מי היה בחדר, איזו סיבה נתנו, מה הובטח.
- אם הניחו מולכם מסמך לחתימה, מותר לבקש לקחת אותו הביתה ולקרוא אותו בשקט.
- לספר לאדם קרוב אחד. לא לכולם, רק לאחד.
אם ההודעה הגיעה זמן קצר אחרי שירות מילואים, שלכם או של בן או בת הזוג, יש בחוק הגנות מיוחדות מפני פיטורים. כדאי לבדוק אותן באתר כל זכות או מול עורך דין לפני כל צעד אחר.
ואם קיבלתם זימון לשימוע
בישראל מעסיק צריך לקיים שימוע לפני פיטורים. הזימון אמור להגיע בכתב, מספיק זמן מראש, ועם הסיבות שבגללן שוקלים לפטר אתכם. השימוע הוא הזדמנות אמיתית להשיב, גם כשנדמה שההחלטה כבר התקבלה. כדאי להגיע אליו עם תשובה כתובה לכל סיבה, ובמקומות רבים אפשר לבקש להגיע עם מלווה. הפרטים המלאים מחכים בעמוד שימוע לפני פיטורים באתר כל זכות. הכתבה הזאת לא נכנסת לצד המשפטי. בשאלה על המקרה שלכם עדיף לפנות לעורך דין לדיני עבודה או למשרד העבודה.
למה השבוע הראשון אחרי פיטורים מרגיש כמו נפילה
פיטורים לוקחים משכורת, וזה החלק שכולם מבינים. אבל עבודה נותנת עוד כמה דברים שלא שמים לב אליהם עד שהם נעלמים: סיבה לקום בשעה מסוימת, אנשים לדבר איתם, תחושה שאתם חלק ממשהו, ותשובה פשוטה לשאלה "במה את עובדת" או "במה אתה עובד".
החוקרים קרסטן פאול וקלאוס מוזר ריכזו ב-2009 מאות מחקרים על אבטלה ובריאות הנפש. בממוצע, 34% מהמובטלים במחקרים האלה סבלו מבעיות נפשיות לפי המדדים שנבדקו, לעומת 16% מהעובדים. מהמחקרים שעקבו אחרי אנשים לאורך זמן עלה שהאבטלה עצמה מגבירה את המצוקה, ושלא מדובר רק באנשים שהיו במצוקה מלכתחילה. כלומר, אם השבוע קשה לכם, זו תגובה מוכרת למצב קשה. זה לא אומר עליכם שום דבר.
עוד ממצא מאותה סקירה: ההשפעה הייתה חזקה יותר במדינות שבהן ההגנה על מובטלים חלשה. זה ממצא על מדינות שלמות ולא על אדם אחד, אבל הוא עוד סיבה לא לדלג על הצד המעשי בימים הראשונים. רשת ביטחון כלכלית מורידה גם חלק מהלחץ. ועל הדרך שבה אותו אירוע יכול להפוך לסיפור שמכביד או לסיפור שמחזק, כתבנו בכתבה משמעות: למה אותו אירוע משנה חיים.
בשבוע הראשון: מבנה ליום, גם בלי משרד
סקירה גדולה אחרת, של פרנסס מקי-ריאן ועמיתיה מ-2005, בדקה 104 מחקרים על אנשים בתקופת אבטלה. בין הדברים שהיו קשורים הכי חזק לבריאות הנפש שלהם היו המשאבים להתמודדות: תמיכה של אנשים, מצב כלכלי, ומבנה של זמן ביום. פרטים כמו גיל, השכלה וניסיון מקצועי היו קשורים אליה פחות. זה ממצא של קשר, אבל יש בו כיוון מעשי. את מבנה היום אפשר לבנות כבר מחר בבוקר.
אין צורך בלוח זמנים מלא. מספיק שלד:
- שעת השכמה קבועה, קרובה לזו שהייתה לכם בעבודה.
- סיבה לצאת מהבית לפני הצהריים, גם אם היא הליכה או סידור קטן.
- משימה מעשית אחת ביום: הרישום בשירות התעסוקה, שיחה עם קרן הפנסיה, בירור בכל זכות.
- זמן מוגדר שבו החיפוש נגמר, כדי שהוא לא יתפשט על כל היום והלילה.
כתיבה, לפני המכתב המקדים
ב-1994 פורסם מחקר קטן שעדיין מצוטט. סטפני ספרה, אריק בורפיינד וג'יימס פנבייקר עבדו עם מהנדסים שפוטרו מחברת מחשבים בדאלאס. חלקם התבקשו לכתוב 20 דקות ביום, חמישה ימים ברצף, על המחשבות והרגשות שלהם סביב הפיטורים. קבוצה אחרת כתבה על סדר היום ועל החיפוש, וקבוצה שלישית לא כתבה בכלל.
מי שכתבו על הרגשות מצאו עבודה מהר יותר משתי הקבוצות האחרות. הם לא שלחו יותר מועמדויות ולא קיבלו יותר ראיונות. לפי החוקרים, הכתיבה שינתה את היחס שלהם לעבודה הקודמת ולחיפוש החדש. אפשר לשער שכעס שלא קיבל מקום מגיע איתנו גם לראיון, ונשמע בו. זה מחקר אחד, עם קבוצה קטנה, ולא צריך לבנות עליו הבטחה. אבל הניסוי עצמו זול: מחברת, עשרים דקות, וכמה ערבים.
