"בגיל שלי כבר לא מתחילים מאפס." הרבה אנשים בני 40 ומשהו אומרים את המשפט הזה, בדרך כלל אחרי שכבר חשבו על שינוי קריירה יותר מפעם אחת. הוא נשמע כמו עובדה. אבל יש בתוכו הנחה שכדאי לבדוק: שהדרך היחידה לשנות כיוון היא לעזוב הכול ולקפוץ למים.
שינוי קריירה בגיל 40 אפשרי, והוא כמעט אף פעם לא מתחיל במכתב התפטרות. מי שעוברים תחום בהצלחה מתחילים בדרך כלל בניסויים קטנים לצד העבודה הקיימת: קורס ערב, פרויקט צדדי, שיחה עם אנשים מהתחום. ככה הם מגלים מה הם רוצים תוך כדי עשייה.
למה דווקא בגיל 40 זה מרגיש דחוף
בגיל 40 יש לרוב שני דברים שלא היו בגיל 25. הראשון הוא ידיעה. אתם כבר יודעים במה אתם טובים, וגם מה מכבה אתכם. השני הוא משקל: משכנתא, ילדים, ותק, ושם שבניתם בתחום. הידיעה דוחפת קדימה, והמשקל מושך אחורה. שני הכוחות עובדים בבת אחת, ולכן ההתלבטות יכולה להימשך שנים.
זה גם הגיל שבו אנשים מתחילים לספור. כמה שנות עבודה עוד נשארו, והאם הן ייראו בדיוק כמו השנים שעברו. זו שאלה טבעית לגיל שבו הזמן נהיה מוחשי, והיא לא בהכרח סימן למשבר.
וכשעומדים מול שינוי, המוח שוקל אחרת את מה שיש ואת מה שעוד אין. את ההפסד קל לדמיין: המשכורת, התפקיד בחתימה של המייל, הבוקר שבו אתם יודעים בדיוק מה לעשות. הרווח עמום יותר. לכן גם שינוי שאתם רוצים מאוד יכול להרגיש כמו סכנה. כתבנו על המנגנון הזה בלמה שינוי טוב עדיין מרגיש כמו איום.
הטעות שתוקעת את רוב האנשים
העצה המקובלת נשמעת הגיונית. קודם מבינים בדיוק מה רוצים, ורק אחר כך זזים. עושים מבחני התאמה, מדברים עם יועצים, כותבים רשימת יתרונות וחסרונות ומחכים לבהירות.
הרמיניה איבארה היא חוקרת של קריירה וארגונים, והיום היא פרופסור בלונדון ביזנס סקול. היא חקרה עשרות אנשים באמצע הקריירה שניסו לעבור תחום. במאמר שפרסמה ב-Harvard Business Review היא כתבה שהגישה של "קודם לתכנן, אחר כך לבצע" מובילה בדרך כלל לתוצאה הגרועה מכולן: שום תוצאה. לדבריה, הטעות הגדולה ביותר היא לדחות את הצעד הראשון עד שיודעים לאן הולכים.
הסיבה פשוטה. בדרך כלל אנחנו מגלים מה אנחנו רוצים לעשות רק כשאנחנו כבר עושים. רשימה על דף לא תגלה לכם שאתם נהנים ללמד. היא גם לא תגלה שעבודה עם הידיים, שנראתה לכם חלום, מעייפת אתכם אחרי שבוע. רק ניסיון יגלה את זה.
איך נראה ניסוי קטן
איבארה מצאה שרוב האנשים בונים את הזהות המקצועית החדשה שלהם בצד, עוד לפני שהם עוזבים. הניסוי יכול להיות קטן, בתנאי שהוא אמיתי.
מי שחולם ללמד יכול להעביר סדנה אחת לצוות בעבודה הנוכחית, או להתנדב שעה בשבוע בתוכנית לימודית בשכונה. מי שחושב על עסק קטן בתחום האוכל יכול לבשל לאירוע של חברים לפני שהוא שוכר מקום. מי שנמשך לתחום טכנולוגי יכול להתחיל בקורס ערב אחד, ולראות אם הוא מחכה לשיעור הבא או בורח ממנו.
גם האנשים סביבכם הם חלק מהניסוי. שיחה אחת עם מי שכבר עושה את העבודה שאתם מדמיינים שווה יותר מעוד מבחן התאמה. אנשים מהתחום יספרו לכם איך נראה יום רגיל, ומה לא מופיע בפוסטים בלינקדאין. איבארה ממליצה גם לספר את הסיפור החדש בקול, לחברים ולבני הבית. כשמספרים אותו, מגלים אם הוא עדיין נשמע נכון.
ויש גם צד מעשי. בישראל הרבה שכירים צוברים קרן השתלמות, ולפעמים היא יכולה לממן לימודים או תקופת מעבר. לפני שבונים עליה, כדאי לבדוק מול הקרן או מול יועץ פנסיוני מה מותר ומתי. ההחלטה תהיה קלה יותר כשתדעו כמה זמן אתם יכולים להחזיק.
מה קרה כשמטבע החליט במקום אנשים
הכלכלן סטיבן לוויט מאוניברסיטת שיקגו עשה ניסוי לא שגרתי. הוא פתח אתר לאנשים שמתלבטים בהחלטה קשה, וכל מי שנכנס הטיל שם מטבע. צד אחד של המטבע אמר לעשות את השינוי, והצד השני אמר להישאר במקום. אף אחד לא היה חייב להקשיב למטבע, אבל רבים כן הקשיבו.
