הורים רבים קוראים את הבכי בשער הגן כמו ציון: אם הילד נצמד וצורח, כנראה שהוא לא מוכן, או שמשהו בקשר לא מספיק בטוח. מחקר שפורסם ב-2004 בכתב העת Child Development מצא תמונה כמעט הפוכה. דווקא הפעוטות שהקשר שלהם עם האם היה בטוח בכו יותר בימים הראשונים בלעדיה.
לבכי בפרידה יש היגיון, והוא שייך לגיל. זה לא אומר שאין מה לעשות. יש הרבה מה לעשות, ורובו קורה בדקה אחת.
חרדת נטישה בגיל שנתיים היא שלב רגיל בהתפתחות: הילד כבר מבין שההורה ממשיך להתקיים גם כשהוא לא נראה, ועוד לא בטוח שהוא יחזור. בשפה המקצועית קוראים לזה חרדת פרידה. מה שעוזר הוא פרידה קצרה, קבועה וברורה, הבטחה שמקיימים, והסתגלות הדרגתית למקום החדש.
מה קורה אצל הילד
עד גיל חצי שנה בערך, רוב התינוקות עוברים בין מטפלים בלי הרבה מחאה. אחר כך הם מגלים שאנשים ממשיכים להתקיים גם כשלא רואים אותם (בשפה המקצועית: קביעות האובייקט). התגלית הזאת מגיעה לפני שיש להם מושג של זמן. מבחינת פעוט, הורה שיצא מהחדר והורה שנסע לעבודה נעלמו באותה מידה.
לפי Nemours KidsHealth, חרדת הפרידה מופיעה אצל רוב הילדים סביב יום ההולדת הראשון, ואצל חלק מהם מאוחר יותר, בין גיל שנה וחצי לשנתיים וחצי. מסגרת חדשה, מטפלת חדשה, אח או אחות שנולדו, מעבר דירה או מתח בבית יכולים להחזיר אותה גם אחרי שכבר נרגעה. גם חזרה לגן אחרי חופשת החגים הארוכה של תשרי היא מסגרת "חדשה" במובן הזה: הרגלי הבוקר נשברו, והפרידה מתחילה כמעט מהתחלה.
שירות הבריאות הבריטי (NHS) מתאר את חרדת הפרידה כסימן לכך שהילד הבין שהוא אדם נפרד, ועד כמה הוא תלוי בקומץ האנשים שמטפלים בו. במילים פשוטות, הבכי מראה שיש קשר. זו גם הסיבה שהוא עוצמתי כל כך.
מה הבכי אומר, ומה הוא לא אומר
במחקר מ-2004 עקבו ליזלוטה אהנרט ועמיתיה אחרי 70 פעוטות בני שנה ורבע, מהבית ועד חמישה חודשים אחרי הכניסה למסגרת. בתשעת הימים הראשונים בלי האם, רמת הקורטיזול (הורמון שעולה במצבי לחץ) ברוק של הפעוטות עלתה בשעה הראשונה אחרי הפרידה לרמות גבוהות ב-75% עד 100% מאשר בבית.
הממצא המעניין יותר נגע לבכי. פעוטות עם קשר בטוח לאם בכו והתבכיינו יותר בשלב הפרידה מפעוטות עם קשר לא בטוח, והבכי שלהם התאים לרמת הלחץ שנמדדה בגוף. הם פשוט הראו את מה שהרגישו. בשלב ההסתגלות, כשהאם עוד הייתה איתם במסגרת, רמת הלחץ שלהם הייתה נמוכה בהרבה משל פעוטות עם קשר לא בטוח.
ועוד פרט אחד מאותו מחקר, שרלוונטי לכל הורה שמתלבט כמה ימים להישאר בהסתגלות: הקשר נשאר בטוח, או נעשה בטוח, כשהאמהות הקדישו יותר ימים להסתגלות של הילד למסגרת. זה מחקר אחד, עם 70 פעוטות, אבל הוא מתיישב עם ההמלצה הקבועה של גופי בריאות הילד: להתחיל בשהייה משותפת, ולהאריך את הפרידות בהדרגה.
מה קורה אצלכם
הבכי בבוקר פוגש את ההורה ברגע הכי פחות פנוי: אוטובוס, משמרת, ישיבה. רוב ההורים מכירים את השילוב של אשמה, לחץ זמן, ומחשבה שאולי באמת מוקדם מדי.
במשרד החינוך מתייחסים לצד הזה ברצינות. בהרצאה לגננות במסגרת "אקדמיה ברשת", הפסיכולוגית ההתפתחותית אורה גולדהירש מהאגף לחינוך קדם יסודי מדגישה שהקשר עם ההורים חשוב להפחתת החרדה ההורית, כי היא משפיעה על דפוסי ההסתגלות של הילד. ה-NHS מנסח את זה בפשטות: גם כשעצוב לכם, חייכו ונופפו לשלום בביטחון, כי ילדים קולטים את המתח.
אין כאן דרישה להעמיד פנים. מספיק שהגוף שלכם אומר "זה מקום בטוח, ואני חוזר", גם אם הלב נשאר מאחור. אם הפרידה מעוררת אצלכם הרבה יותר מעצב רגיל, כדאי לקרוא על הימנעות הורית שמתחפשת לעזרה, ועל הרגע שבו קשה למבוגר לראות את הילד מתמודד.
הדקה של הפרידה: מה עושים לפי הסדר
ההמלצות של KidsHealth, של ה-NHS ושל האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) דומות מאוד זו לזו. כך הן נראות בבוקר רגיל:
