הימנעות מעימות היא לא תמיד שתיקה דרמטית או בריחה משיחה קשה. יש פעמים שהיא נשמעת כמו “בטח”, “אין בעיה”, “זורם”, או “עזוב, הכול בסדר”.
הימנעות מעימות מופיעה ברגעים קטנים מאוד. מישהו מבקש טובה בזמן שאין לנו כוח. בן זוג שואל אם הכול בסדר, ואנחנו אומרים שכן. מנהל מוסיף עוד משימה, ואנחנו מחייכים לפני שהספקנו לבדוק אם אנחנו יכולים. בתוך שנייה אחת פחד, תגובתיות, יחסים ובריאות נפשית נכנסים לאותו חדר. מבחוץ זה נראה כמו נחמדות. מבפנים זה יכול להיות רגע שבו אדם מוותר על עצמו כדי שהאוויר לא ישתנה.
ה”כן” שיוצא לפני שהאדם הספיק להיות שם
הוא עומד ליד מכונת הקפה במשרד. כבר עשר דקות הוא חושב איך לסיים את היום מוקדם. הראש כבד, הגב תפוס. יש עוד שתי משימות פתוחות, הודעה שלא נענתה מהבית, ורצון אחד פשוט: לא לקבל עוד כלום.
ואז מישהו מהצוות ניגש אליו: “יש מצב שאתה עובר על זה רגע לפני שאני שולח?”
הגוף יודע את התשובה לפני הפה: לא עכשיו, לא היום, לא נשאר מקום. אבל הפה כבר מחייך. “כן, בטח.”
זה לא היה שקר מתוכנן, וגם לא חוסר אופי. זו הייתה תגובה מהירה יותר מהאמת. רגע קטן שבו האדם שאל את עצמו מה ישמור על השקט בחדר, במקום לשאול מה נכון לו.
הימנעות מעימות לא תמיד נראית כמו פחד. היא יכולה להיראות כמו אדיבות, כמו מקצועיות, כמו להיות אדם נוח. יש שהיא אפילו מקבלת מחמאות: “איזה זורם אתה.” “איזו מתחשבת את.” “אפשר לסמוך עליך.”
אבל מתחת למחמאה יושב מחיר שאף אחד לא רואה. אדם אומר כן, ואז משלם אחר כך בשקט: בזמן, באנרגיה, בכעס פנימי, בתחושה קטנה ומצטברת שהוא שוב לא היה לגמרי נוכח בחיים של עצמו.
הבקשה עצמה אינה הבעיה. הבעיה היא הרגע שבו האדם מרגיש שאין לו רשות לבדוק את התשובה שלו. יש “כן” שמקרב בין אנשים, ויש “כן” שמרחיק אדם מעצמו.
למה הימנעות מעימות מרגישה כמו פתרון
בטווח המיידי, לא להגיד את האמת באמת עובד. אם הוא אומר “לא”, אולי תהיה אכזבה. אם היא תגיד “זה לא מתאים לי”, אולי יחשבו שהיא קשה. אם הוא יגיד “אני לא יכול לקחת את זה”, אולי ייראה לא מחויב. אם היא תגיד “נפגעתי”, אולי השיחה תהפוך כבדה.
אז האדם בוחר בדרך הקצרה. הוא אומר כן, מחליק, משנה נושא, צוחק, אומר “עזוב”, בולע. ובאותו רגע, יש הקלה.
החדר נשאר רגוע. הצד השני לא נעלב. השיחה לא הסתבכה. לא צריך להסביר, להתמקח, לעמוד מול מבט מאוכזב. מבחינת מערכת העצבים, זה מרגיש כמו הצלחה. האיום עבר. רק שהוא לא באמת עבר. הוא נדחה.
בערב, בבית, אותו אדם שוטף כלים קצת חזק מדי, עונה קצר, מתעצבן על דבר קטן, מתרחק בלי להסביר. מי שפגש אותו אחר כך בכלל לא יודע שהוא משלם על “כן” שנאמר שלוש שעות קודם.
זו הסיבה שהימנעות מעימות כל כך מבלבלת. בטווח הקצר היא נראית כמו בגרות. בטווח הארוך היא יוצרת מרחק, עומס, טינה ועייפות.
תחשבו על משפחה שמתכננת ארוחת חג. מישהו שואל: “אכפת לך שנעשה את זה אצלך השנה?” האדם רוצה להגיד לא. הבית קטן, השבוע עמוס, והוא כבר אירח בפעם הקודמת. אבל הוא שומע את עצמו אומר: “כן, ברור.” באותו רגע כולם מרוצים. שבוע אחר כך, הוא כועס על כולם.
אף אחד לא הכריח אותו. אבל אף אחד גם לא פגש את האמת שלו, כי הוא עצמו החביא אותה ראשון.
כשאנחנו קוראים לזה רגישות
אחת הסיבות שקשה לזהות הימנעות מעימות היא שהיא מגיעה בתחפושת יפה. “אני פשוט לא רוצה לפגוע.” “אני בוחר את הקרבות שלי.” “זה לא כזה חשוב.” “אני לא אוהבת דרמות.” “אני אדם שמסתדר.”
יכול להיות שכל המשפטים האלה נכונים. לא תמיד צריך לפתוח הכול, ולא כל אי נוחות היא שיחה. לא כל גבול צריך להפוך להצהרה, ויש מצבים שבהם ויתור הוא נדיבות אמיתית. אבל יש הבדל בין בחירה לבין פחד. בחירה משאירה תחושת חופש, ופחד משאיר תחושת כיווץ.
אדם יכול להסכים לעשות משהו בשביל מישהו שהוא אוהב, ולהרגיש שלם. זה לא ריצוי, זה קשר. אבל אם אחרי ההסכמה מגיעה מרירות, אם הגוף מתכווץ, אם הראש מתחיל לבנות כתב אישום שקט נגד הצד השני, ייתכן שה”כן” הזה לא נולד מנתינה. הוא נולד מהימנעות.
בזוגיות זה קורה הרבה. “הכול בסדר?” “כן.” אבל הכול לא בסדר. הוא אמר משהו שפגע. היא הרגישה שהוא שוב לא שם לב. הוא הרגיש שהיא מבטלת אותו. במקום להגיד את זה, מגיע “כן” קטן, יבש, שמנסה לסגור את השיחה לפני שהיא מתחילה.
הצד השני שומע את המילה, והגוף שומע את הטון. עכשיו שניהם יודעים שיש משהו, אבל אף אחד לא יודע איך להיכנס אליו.
כך נוצרת אחת התופעות המוזרות ביחסים: אנשים לא רבים, אבל גם לא מתקרבים. אין צעקה ואין פיצוץ. יש שכבה דקה של שקט שמכסה עוד שכבה ועוד שכבה, עד שיום אחד מישהו אומר: “אני לא יודע מתי התרחקנו.”
המרחק לא תמיד התחיל בריב גדול. הוא יכול להתחיל באלף פעמים שבהן מישהו אמר “לא משנה” והתכוון “משנה מאוד”.
הפחד הקטן מאכזבה
יש אנשים שלא מפחדים מעימות במובן הקלאסי. הם לא מפחדים שיצעקו עליהם ולא חוששים מדיון. הם יכולים להיות חדים, חכמים, בטוחים בעצמם בעבודה, אפילו להוביל אנשים. אבל יש דבר אחד שמערער אותם: מבט מאוכזב. של אמא שמבקשת עזרה, של חבר שרוצה להיפגש, של לקוח שמבקש עוד תיקון, של בן זוג שמצפה שנבין לבד, של ילד שאומר “אבל הבטחת”.
הם לא אומרים כן כי הם חלשים. הם אומרים כן כי הם לא רוצים לראות את עצמם בתפקיד האדם שאכזב.
כאן הימנעות מעימות כבר אינה עוסקת רק בצד השני. היא עוסקת בדימוי הפנימי של האדם על עצמו. “אני אדם טוב.” “אני לא מאכזב.” “אני שם בשביל כולם.” “אני לא עושה עניין.”
הבעיה מתחילה כשהתפקיד הזה נהיה כלא. אדם שמוכרח להיות תמיד נוח, תמיד זמין, תמיד מבין, תמיד בסדר, לא באמת נמצא בקשר. הוא נמצא במשמרת, ומנהל כל הזמן את האופן שבו יראו אותו.
