יום חמישי, 23:50. ההתראה מהאפליקציה של הקופה קופצת כשאתם כבר במיטה: "תוצאות בדיקות הדם שלך זמינות". אתם פותחים. רוב השורות שחורות, אחת אדומה, עם חץ קטן כלפי מעלה. הרופאה תחזור רק ביום ראשון. ב־00:30 אתם כבר בטאב החמישי של גוגל, וב־01:40 אתם יודעים על המדד הזה יותר ממה שידעתם על כל דבר אחר השנה. רגועים אתם לא.
חרדת בריאות היא דאגה מתמשכת שמשהו רע קורה בגוף, שלא נרגעת גם אחרי בדיקות תקינות והרגעה של רופא. היא נשענת על לולאה: תחושה בגוף מעוררת פחד, הפחד דוחף לבדוק, הבדיקה מרגיעה לשעה, והספק חוזר חזק יותר. היציאה ממנה מתחילה בשבירת הלולאה, לא בבדיקה נוספת.
מה זה בעצם חרדת בריאות, ומה זה לא?
חרדת בריאות היא לא "לדאוג לבריאות". כולנו דואגים, וטוב שכך. היא גם לא המצאה של אנשים שמחפשים תשומת לב. שירות הבריאות הבריטי, ה־NHS, מתאר אותה דרך מה שאנשים עושים: בודקים את הגוף שוב ושוב, מחפשים מידע ברשת, מבקשים מהסביבה שיגידו להם שהם בסדר, ומשוכנעים שהרופא או הבדיקה פספסו משהו. יש גם צד הפוך: אנשים שמתרחקים מכל דבר שמזכיר מחלה, לא קוראים כתבות, לא הולכים לבדיקות, כי עצם המחשבה מציפה.
ההבדל בין דאגה רגילה לחרדת בריאות נמדד במה שקורה אחרי התשובה, ופחות בכמה מפחיד הסימפטום. דאגה רגילה נרגעת כשהבדיקה תקינה. חרדת בריאות מוצאת את השאלה הבאה.
למה התשובה של הרופא מחזיקה רק עד הערב?
נניח שביום ראשון הרופאה מסבירה שהערך גבוה בקצת, שזה נפוץ, שאין סיבה לדאגה. אתם יוצאים מהמרפאה קלים. בערב, בזמן שאתם שוטפים כלים, עולה מחשבה: אבל היא בכלל הסתכלה על כל הבדיקות? ואם היא מיהרה?
זה המנגנון שמחזיק את כל העסק. הרגעה עובדת כמו משכך כאבים קצר טווח. היא מורידה את המתח מיד, ובדיוק בגלל זה המוח לומד שהדרך היחידה להירגע היא לקבל עוד הרגעה. כל בדיקה חוזרת מלמדת שהספק היה מסוכן מספיק כדי לבדוק אותו. כתבנו על זה בהרחבה בכתבה על בדיקה חוזרת שמרגיעה לרגע ומחזירה להתחלה, וזה אותו מנגנון בדיוק, רק שהפעם הוא מופעל על הגוף.
יש בזה משהו כמעט אכזרי: מי שהכי צריך שקט הוא גם מי שהכי מהר מתרגל לצרוך אותו בכמויות.
מה גוגל עושה לגוף שכבר נבהל?
חיפוש סימפטומים ברשת מרגיש כמו לקיחת שליטה. בפועל, הוא מראה לכם את כל האפשרויות, גם את הנדירות ביותר, בלי לדעת מי אתם, בני כמה אתם ומה ההיסטוריה שלכם. כאב ראש הופך בתוך שלוש לחיצות לגידול.
מטא־אנליזה שפורסמה ב־2019 ב־Journal of Affective Disorders ריכזה 20 מחקרים עם יותר מ־7,000 משתתפים, ומצאה קשר חזק בין חרדת בריאות לבין מה שמכונה "סייברכונדריה", חיפוש מידע רפואי ברשת שמגביר את המצוקה במקום להרגיע אותה. המחקרים לא מוכיחים שגוגל גורם לחרדה. הם כן מראים שאצל מי שכבר חרד, החיפוש נוטה להפוך לחלק מהבעיה.
וזה קורה כי הגוף מגיב לפני שההיגיון מספיק להגיע. ברגע שעיניים קוראות "סימן אזהרה", הלב מאיץ, הנשימה מתקצרת, ופתאום יש עוד סימפטומים לבדוק. זו השרשרת שבה הגוף כבר החליט שמשהו עומד לקרות עוד לפני שהבנו מה קורה, ומייצר בעצמו את הראיות לפחד.
למה דווקא ההמתנה לתשובה כל כך קשה?
ההמתנה בין הבדיקה לתוצאה, או בין התוצאה לפגישה עם הרופא, היא הזמן שבו חרדת בריאות פורחת. מחקרים על קבלת החלטות מראים שהרבה אנשים מעדיפים בשורה רעה ודאית על פני אי ודאות פתוחה, ועל זה כתבנו בכתבה על אנשים שמעדיפים חדשות רעות על פני המתנה.
האפליקציות של הקופות הוסיפו לזה שכבה ישראלית מאוד. התוצאות מגיעות אליכם לפני שמישהו מסביר אותן. אין שם הקשר, אין טון של רופאה רגועה, יש רק מספר, טווח וצבע אדום. מבחינה טכנית זו שקיפות מבורכת. מבחינה רגשית זה כמו לקבל את סוף הסיפור בלי האמצע.
ואולי השאלה האמיתית נוגעת פחות לערך האדום ויותר לקושי שלנו לשאת לילה אחד של "עוד לא יודע".
למה זה מתחיל דווקא אחרי שמישהו קרוב חלה?
הרבה פעמים חרדת בריאות לא מופיעה משום מקום. היא מגיעה אחרי שחבר בגילכם קיבל אבחנה, אחרי שהורה עבר אירוע לב, אחרי ביקור לילי בחדר מיון שהסתיים "בלי ממצאים". המוח לוקח אירוע אחד מפחיד והופך אותו לכלל: אם זה קרה לו, למה שלא יקרה לי.
