יום חמישי, 08:40, סופר שכונתי ברמת גן. הסל האדום עוד ריק, והמקרר של מוצרי החלב מזמזם מול הפנים. ביד ימין יוגורט של שלושה אחוז, ביד שמאל אותו יוגורט בחמישה אחוז, עם תאריך שרחוק ביומיים. אתם מחזירים את הראשון למדף, לוקחים אותו שוב ובודקים את התאריך בפעם הרביעית. מאחוריכם מישהי עם עגלה מחכה שתזוזו, והטלפון רוטט בכיס עם הודעה מהבית: "נו, לקחת?". מי שמכירים מבפנים את הקשר בין OCD וקבלת החלטות יודעים שהסיפור פה רחוק מלהיות יוגורט. זו עוד החלטה קטנה שמרגישה כמו פסק דין, ושגם אחרי כל הבדיקות מסרבת להיסגר.
קושי בקבלת החלטות הוא חלק מוכר מ-OCD. מחקרים מראים שאנשים עם נטייה טורדנית כפייתית אוספים יותר מידע לפני שהם מחליטים, ובדרך כלל הבחירות שלהם טובות לא פחות. מה שחסר הוא תחושת ה"זהו" הפנימית שאומרת שמספיק. בלי התחושה הזאת כל החלטה נשארת פתוחה, והבדיקות החוזרות רק מגדילות את הספק.
האם OCD באמת פוגע בקבלת החלטות?
ההנחה הרווחת היא שמי שמתלבטים כל כך פשוט גרועים בהחלטות. המחקר מצייר תמונה אחרת, והיא מעניינת יותר. ב-2017 נתנו חוקרים מיוניברסיטי קולג' לונדון לצעירים משימה פשוטה: 25 קלפים הפוכים בשני צבעים, וצריך לנחש איזה צבע נמצא ברוב. מותר להפוך כמה קלפים שרוצים לפני שעונים. המשתתפים עם ציון גבוה בנטייה כפייתית הפכו יותר קלפים לפני שענו, וכשההפיכה לא עלתה להם כלום, הם גם צברו יותר נקודות מהקבוצה השנייה. הם לא בחרו גרוע יותר. הם דרשו יותר ראיות לפני שהרשו לעצמם לענות, והחוקרים תיארו את זה כסף החלטה גבוה יותר.
מחקר מסין שפורסם ב-2022 הגיע לתמונה דומה אצל אנשים מאובחנים. 32 מטופלים עם OCD ו-26 משתתפים בלי אבחנה צפו ברצף של חיצים והתבקשו להחליט לאן רובם מצביעים. הדיוק של שתי הקבוצות היה דומה. ההבדל היה בזמן: המטופלים צפו ביותר חיצים לפני שענו, בעיקר בניסיונות הקשים, כשהמידע היה עמום. בניסיונות הקלים הפער כמעט נעלם.
זה לא אומר שהקושי מדומיין. סקירה של 16 מחקרים מ-2021, שכללה 846 אנשים עם OCD, מצאה שבמשחק הימורים שבו הכללים לא ידועים מראש הם הצליחו פחות מקבוצות ההשוואה. החוקרים עצמם ביקשו לפרש את זה בזהירות, כי ההבדלים בין המחקרים היו גדולים. מה שעולה מכל המחקרים האלה יחד הוא שהמחיר של ספק כפייתי מתגלה בעיקר בזמן ובמצבים שאין בהם תשובה ברורה. בחיים האמיתיים, כמעט כל ההחלטות שחשובות לנו הן בדיוק מהסוג הזה.
מה המוח מחכה לו כשהוא "עוד לא בטוח"?
רוב ההחלטות נגמרות בתחושה. אתם משווים שני מזגנים בזאפ, קוראים כמה ביקורות, ובשלב מסוים משהו בפנים אומר "טוב, זה מספיק". אף אחד לא חושב על הרגע הזה, כי הוא קורה מעצמו. ה-IOCDF, הקרן הבינלאומית ל-OCD, מתארת מחשבות טורדניות שמגיעות יחד עם ספק, חוסר ודאות ותחושה שדברים צריכים להיעשות "בדיוק כמו שצריך". מי שמכירים את התחושה הזאת יודעים שהיא יכולה להיצמד גם לבחירה בין שני יוגורטים.
צוות מאוניברסיטת תל אביב, אורן, דר וליברמן, מציע הסבר לכך. לפי המודל שלהם, אצל אנשים עם נטייה טורדנית כפייתית הגישה לתחושות פנימיות, כמו "זה טוב מספיק" או "בדקתי כבר", חלשה יותר. כשהאות הפנימי לא מגיע, מחפשים לו תחליף מבחוץ: עוד דירוג באתר, או עוד חבר שיגיד "קח את זה, באמת". במחקר שפרסמו ב-2018 בדקו 201 ישראלים ו-240 סטודנטים בבריטניה, ומצאו שככל שהנטייה הטורדנית כפייתית חזקה יותר, כך אנשים נוטים יותר לחפש את האפשרות הטובה ביותר, ופחות להסתפק באפשרות טובה. הקשר נשאר גם אחרי שהביאו בחשבון חרדה ודיכאון. המשתתפים לא היו מאובחנים, ולכן זה ממצא על נטייה ולא על ההפרעה עצמה.
התמונה הזאת מסבירה למה עוד מידע לא עוזר. בכתבה על המחקר שמראה שאנשים מעדיפים תשובה לא נכונה על פני חוסר ודאות תיארנו כמה קשה למוח להישאר בסימן שאלה. אצל מי שחיים עם ספק כפייתי, כל ביקורת נוספת פותחת שתי שאלות חדשות, והחיפוש הופך לבור בלי תחתית. מלכודת הוודאות של OCD עובדת בדיוק כך: ככל שמנסים לסגור את הספק, הוא מקבל עוד חומר לעבוד איתו.
למה החלטה קטנה מרגישה כמו פסק דין?
השעה 17:55, רגע לפני שסוגרים את המחשב בעבודה. המנהלת שאלה במייל אם אפשר להזיז את הפגישה, ואתם כתבתם "בסדר גמור, נדבר ביום ראשון". המייל מוכן כבר עשרים דקות. אולי "בסדר גמור" נשמע מתלהב מדי. אולי חסר משפט על הדוח. אולי דווקא עדיף לא להזיז. מבחוץ זה נראה כמו פרפקציוניזם, ומבפנים זה מרגיש אחרת לגמרי: אם תבחרו לא נכון, זה יהיה עליכם.
בני משפחה של אנשים עם OCD מכירים את המשפט "תחליטו אתם" או "תגידו לי מה הייתם עושים". זה לא עצלות. כשהבחירה עוברת למישהו אחר, עוברת איתה גם האשמה האפשרית. ב-2019 פרסמו ברנדה צ'יאנג וכריסטין פרדון מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה מחקר שבדק בדיוק את זה. סטודנטים עם פחד גבוה יותר מאשמה דיווחו על יותר קושי להחליט, על פחות ביטחון בהחלטות שקיבלו ועל פחות שביעות רצון מהן, והם גם רצו יותר מידע לפני שבחרו. כותרת המאמר שלהם אומרת הכול: "האם עשיתי מספיק כדי שלא יאשימו אותי?".
לזה מצטרף חוסר הסבילות לוודאות. כבר ב-2003 מצאו דיוויד טולין, ג'ונתן אברמוביץ ועמיתיהם שאנשים עם OCD שיש להם טקסי בדיקה מתקשים לשאת אי ודאות יותר מאנשים עם OCD בלי טקסים כאלה, ויותר מקבוצת ביקורת. ההחלטה הקטנה נעשית כבדה כי היא נושאת שתי שאלות. מה נכון, ומה זה יגיד עליי אם טעיתי.
ומה קורה אחרי שכבר החלטתם?
כאן מגיע החלק שרוב האנשים לא מספרים עליו. לקחתם את היוגורט, שילמתם, יצאתם. בדרך לרכב הראש כבר חוזר למדף. בערב הוא חוזר למייל ששלחתם, ובלילה למזגן שהזמנתם לפני שבוע. ההחלטה בוצעה, אי אפשר לשנות אותה, והיא עדיין פתוחה.
ב-2023 ראיינו צ'יאנג ופרדון 44 אנשים עם OCD ו-21 אנשים עם תסמינים קלים יותר, ושאלו אותם על הספק. הספק הופיע כמעט אצל כולם, בשלוש צורות עיקריות: כמחשבה טורדנית בפני עצמה, כחוסר ודאות אם משהו נעשה כמו שצריך, וכחוסר אמון בזיכרון ובמה שהעיניים ראו. כל המרואיינים עשו משהו כדי לפתור את הספק או למנוע אותו מראש. החוקרים מצאו גם שהספק היה קשור לאמונות שליליות עמוקות על עצמם.
את ההמשך הסבירו מרסל ון דן האוט ומרל קינדט עוד ב-2003. הם ביקשו ממשתתפים בריאים לבדוק שוב ושוב כיריים וירטואליות על מסך מחשב. ככל שבדקו יותר, הזיכרון של הבדיקה נעשה פחות חי ופחות מפורט, והאמון שלהם בזיכרון ירד. כך זה עובד גם עם החלטות. כל מעבר נוסף על ההחלטה בראש הופך אותה למוכרת יותר ולמוחשית פחות, ואז קשה עוד יותר להיות בטוחים בה. זה המנגנון שמסביר למה בדיקה חוזרת מרגיעה לרגע ואז מחזירה אותנו להתחלה, והוא פועל באותה צורה גם כשהבדיקה קורית רק בתוך הראש.
התלבטות רגילה או ספק כפייתי: איך יודעים?
כולם מתלבטים. בחירה של דירה, של בית ספר לילדים או של מסלול משכנתא בבנק אמורה לקחת זמן, וגם מי שבוחרים מהר מדי משלמים מחיר. ההבדל מתחיל במה שקורה כשמגיע מידע חדש. בהתלבטות רגילה, מידע עוזר: שומעים עוד דעה, ובשלב מסוים הכף נוטה. בספק כפייתי, כל תשובה מולידה שאלה חדשה, והבחירה לא מתקרבת לסגירה גם אחרי שעות של קריאה.
