מכל הקרובים שאדם עשוי לאבד, ההלכה היהודית מקצה שנה שלמה של אבלות רק לאב ולאם. על קרובים אחרים האבלות הרשמית מסתיימת בשלושים. על הורה היא נמשכת שנים עשר חודשים, ואת הקדיש אומרים במשך אחד עשר חודשים. מי שקבעו את זה הבינו משהו שהסביבה שוכחת מהר: אובדן של הורה לא נגמר כשקמים מהשבעה.
בפועל, רוב הסביבה חוזרת לשגרה הרבה לפני שהשנה נגמרת. אחרי השבעה הטלפונים מתמעטים, ואחרי השלושים כבר פחות שואלים. מי שאיבד אמא או אבא נשאר עם הרגלים שנבנו במשך עשרות שנים: חדשה טובה שרוצים לספר, שאלה על מתכון, היד שמחפשת את המספר בדרך הביתה.
לאבל על הורה אין מועד סיום קבוע. במחקר שעקב אחרי מתאבלים שנתיים, הגעגוע היה הרגש הקשה הבולט לאורך כל התקופה, ולא ההכחשה. אצל רוב האנשים העוצמה פוחתת עם הזמן. כשהכאב נשאר עז כמעט כל יום יותר משנה ומשבש את החיים, כדאי לפנות לאיש מקצוע.
השלבים שכולם מכירים, והרגש שבאמת מוביל
רוב האנשים שמעו על חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. אליזבת קובלר רוס תיארה אותם ב-1969, בספר שעסק בחולים שנוטים למות ולא במשפחות שלהם. מאז הם הפכו למפה שאנשים מנסים למקם בה את עצמם, ובעיקר לשאלה "באיזה שלב אני".
ב-2007 פורסם ב-JAMA אחד הניסיונות הראשונים לבדוק את זה בנתונים. חוקרים מאוניברסיטת ייל עקבו אחרי 233 אנשים בקונטיקט שאיבדו בן משפחה, רובם ממוות טבעי, ומדדו חמישה רגשות מהחודש הראשון ועד שנתיים אחרי המוות.
| מה נמדד | מה נמצא, בממוצע |
|---|---|
| חוסר אמון שזה קרה | הכי גבוה בחודש הראשון, ומשם יורד |
| געגוע | הרגש הקשה השכיח ביותר לאורך כל השנתיים, עם שיא בסביבות החודש הרביעי |
| כעס | שיא בסביבות החודש החמישי |
| דיכאון | שיא בסביבות החודש השישי |
| קבלה | המדד השכיח ביותר מההתחלה, והמשיך לעלות לאורך כל התקופה |
החוקרים עצמם ראו בתוצאות תמיכה חלקית במודל השלבים, כי נקודות השיא הופיעו בסדר שהמודל צפה. אבל למי שמתאבל, החלק החשוב בטבלה הוא אחר: הקבלה הייתה שם כמעט מהיום הראשון, לצד הגעגוע, ולא בסוף התהליך. אפשר לדעת היטב שאמא לא תחזור, ועדיין להתגעגע אליה בעוצמה. אלה לא שתי תחנות בדרך. הן קורות באותו זמן.
ויש בטבלה עוד פרט ששווה לעצור עליו. בממוצע, הגעגוע הגיע לשיא חודשים אחרי השלושים, בתקופה שבה הסביבה כבר חזרה לשגרה. מי שמרגישים שדווקא עכשיו קשה יותר מבשבוע הראשון לא נתקעו. ייתכן שהם פשוט נמצאים בדיוק בנקודה שבה רבים מרגישים את זה.
היד שמחפשת את המספר
קשר עם הורה בנוי מאלפי פעולות קטנות שחזרו על עצמן שנים: שיחה בדרך מהעבודה, ארוחת שישי, השאלה "הגעת?". כל אחת מהן הפכה עם הזמן להרגל, וכמו כל הרגל, היא מופעלת על ידי רמזים מהסביבה ולא על ידי החלטה. על הדרך שבה הרגלים עוקפים את מה שהראש כבר יודע כתבנו בכתבה למה הרגלים חזקים יותר מהחלטות.
לכן הדחף להתקשר, לקנות את העוגה שהוא אהב או לספר לה משהו מצחיק לא אומר שמשהו לא בסדר. הוא סימן לכמה עמוק הקשר היה חרוט בשגרה.
במשך רוב המאה העשרים, הגישה המקובלת אמרה שתפקיד האבל הוא להשתחרר. זיגמונד פרויד, במאמר "אבל ומלנכוליה" מ-1917, תיאר את עבודת האבל כתהליך שבו האדם מנתק בהדרגה את הקשר הרגשי ממי שמת. ב-1996 פרסמו דניס קלאס, פיליס סילברמן וסטיבן ניקמן ספר בשם "Continuing Bonds", שטען שאנשים רבים ממשיכים לקיים קשר עם מי שמת, ושזה יכול להיות חלק בריא מהאבל.
המחקר מאז מורכב יותר משתי העמדות. סקירה של מרגרט סטרובה, הנק שוט וקתרין בורנר מ-2010 מסכמת שעדיין לא ברור מתי המשך הקשר עוזר ומתי הוא מקשה, ושהתשובה תלויה בסוג הקשר. אם לנסח את זה בפשטות: השאלה החשובה היא איזה קשר ממשיך, ופחות אם הוא ממשיך. לדבר אל ההורה בלב, לשמור את הסוודר שלו או לבשל את המאכל שלה זה דבר אחד. לא להצליח לגעת בשום דבר בבית, או לחיות כאילו המוות לא קרה, זה דבר אחר.
יום טוב הוא לא בגידה
יש מתאבלים שמרגישים אשמה דווקא אחרי ערב טוב: צחקו עם חברים, שכחו לכמה שעות, ואז נזכרו. מודל שפיתחו סטרובה ושוט ב-1999, שנקרא "מודל התהליך הכפול", עוזר להבין את זה.
