יום שלישי, 21:40. הכלים עוד בכיור, הכביסה על המתקן, ואתם על הספה עם הטלפון. בקבוצת הוואטסאפ של החבר'ה מהצבא עולה תמונה: יד מחזיקה צרור מפתחות מול דלת חדשה, ומתחת כתוב "קיבלנו מפתח". תוך דקה הקבוצה מתמלאת בלבבות. גם אתם כותבים "מזל טוב, כל כך מגיע לכם", שולחים, הופכים את הטלפון על הכרית ונשארים עם משהו כבד בבטן שאין לו שם מנומס. מיד אחריו מגיעה הבושה, ואיתה השאלה איזה מין חבר מרגיש ככה. קנאה בחברים היא אחד הרגשות שהכי קשה להודות בהם, דווקא מפני שהיא מופיעה מול האנשים שהכי אכפת לנו מהם.
קנאה בחברים היא תגובה רגשית נפוצה, ומחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שהיא חזקה יותר דווקא כשאדם קרוב מצליח בתחום שחשוב לנו עצמנו. היא לא הופכת אתכם לחברים רעים. היא מסמנת משהו שאתם רוצים, ומה שקובע הוא מה עושים איתה: מתרחקים ומקטינים, או מבינים מה היא מראה ונשארים קרובים.
למה זה צובט דווקא מול החברים הכי קרובים?
אם זר מוחלט זוכה בלוטו, רוב האנשים מגלגלים עיניים וממשיכים הלאה. אם השכנה מהקומה השנייה קונה רכב חדש, זה אולי מעקצץ לשנייה. אבל כשהחברה שישבה איתכם על אותו ספסל בטירונות קונה דירה במודיעין, ואתם עוד משלמים שכירות ברמת גן ומחכים לראות אם בעל הבית יעלה את המחיר, הגוף מגיב אחרת לגמרי. התחושה הזו לא מקרית, והפסיכולוג האמריקאי אברהם טסר תיאר אותה כבר בסוף שנות השמונים.
לפי המודל של טסר, שנקרא "שמירה על הערכה עצמית", ההצלחה של אדם קרוב יכולה לפעול עלינו בשתי דרכים הפוכות. כשהיא קורית בתחום שלא באמת חשוב לנו, אנחנו מתגאים בה כאילו היא קצת שלנו. חבר ילדות שנהיה שף מוערך הוא סיפור שמספרים בגאווה בארוחת שישי. כשהיא קורית בתחום שבו אנחנו מודדים את עצמנו, הקרבה הופכת אותה להשוואה. במחקר שפרסם טסר עם עמיתיו בשנת 1988, משתתפים קיבלו משוב על הביצועים שלהם ועל הביצועים של חבר או של אדם זר. מי שנעקף על ידי חבר הראה עוררות גבוהה יותר ממי שנעקף על ידי זר. וכשהמשימה הייתה פחות רלוונטית לעצמי, ההצלחה של החבר דווקא נקשרה לתחושה חיובית יותר.
כלומר, הקנאה עוקבת אחרי שני דברים: כמה האדם קרוב אליכם, וכמה התחום חשוב לכם עכשיו. דירה, ילדים, קריירה, זוגיות, גוף. הצביטה מסמנת בדיוק איפה אתם מודדים את עצמכם בתקופה הזו של החיים.
קנאה טובה וקנאה רעה: יש בכלל הבדל?
בעברית יש מילה אחת לקנאה, ולצידה מילה ישראלית מאוד שקשה לתרגם: פרגון. בהולנדית, לעומת זאת, יש שתי מילים נפרדות לקנאה. החוקרים ניל ואן דה ון, מרסל זילנברג ורִיק פיטרס השתמשו בזה כדי לבדוק אם מדובר בשתי חוויות שונות. במחקר שפרסמו בשנת 2009 בכתב העת Emotion הם מצאו שגם בהולנד, גם בארצות הברית וגם בספרד אנשים מתארים שני סוגים של קנאה. הסוג שהם כינו קנאה מיטיבה מעורר רצון לעלות ולשפר את המצב שלכם. הסוג השני, הקנאה העוינת, מעורר רצון למשוך את האחר למטה.
ההבחנה הזו מורידה מהשולחן את השאלה אם מותר בכלל לקנא. שתי החוויות מתחילות מאותו כאב, וההבדל ביניהן מופיע במה שקורה דקה אחר כך, כשהמחשבה הבאה היא "איך גם אני מגיע לשם" או "בטח ההורים שלה עזרו". סקירה רחבה של ריצ'רד סמית וסונג הי קים, שפורסמה בשנת 2007 בכתב העת Psychological Bulletin, הגדירה קנאה כרגש לא נעים, לעיתים קרובות כואב, שכולל תחושת נחיתות, עוינות וטינה, כשמישהו אחר נהנה ממשהו שאנחנו רוצים. הם הוסיפו הבחנה שקל לזהות בחיים: לקנאה יש נטייה להחליף צורה.
איך קנאה בחברים מתחפשת למשהו אחר?
ערב אחר, חניון של סופר בפתח תקווה. גבר בן ארבעים וחמש יושב ברכב עם מנוע כבוי, השקיות על המושב שלידו, וגולל בלינקדאין. מי שהתחיל איתו באותו צוות לפני עשר שנים מודיע על מינוי לסמנכ"ל. הוא כותב "כל הכבוד, מגיע לך", מוחק את "מגיע לך", משאיר רק "כל הכבוד", ונוסע הביתה עם רשימה שמתחילה להיכתב מעצמה: הוא תמיד ידע להתחנף, הוא בטח לא רואה את הילדים שלו.
ככה זה נראה ברוב המקרים. קנאה גלויה כמעט אף פעם לא נשמעת בקול. היא יוצאת כביקורת קטנה, כציניות, כמזל שמייחסים לאחר ("היא תמיד נופלת על הרגליים"), או כפרגון נלהב מדי שאין בו אף שאלה אמיתית. לפעמים היא יוצאת דרך המרחק: מפסיקים להגיב בקבוצה, דוחים את הקפה שקבעתם, מגלים שאין כוח לשמוע על השיפוץ. במודל של טסר זו אחת הדרכים לשמור על ההערכה העצמית, להוריד את הקרבה. זה עובד לטווח קצר, ובדרך מאבדים חבר בגלל רגש שאף אחד לא אמר בקול. חברויות נשחקות מהרבה סיבות, ובכתבה על ישראלים שמתפקדים אבל לא חוזרים לחברים כתבנו על צד אחר של אותו ריחוק.
מה הפיד עושה לקנאה?
פעם שמעתם על הדירה של החברה כשנפגשתם, אחרי שכבר ידעתם על המשכנתא, על הוויכוחים עם הקבלן ועל הלילות שבהם היא לא ישנה. היום מגיעה קודם התמונה של המפתח. הפיד מראה תוצאות בלי הדרך, ואנחנו משווים את ההצלחה של אחרים לכל הבלגן שאנחנו מכירים מבפנים אצלנו.
צוות חוקרים בהובלת פיליפ ורדוין ואיתן קרוס מאוניברסיטת מישיגן בדק את זה בשנת 2015. במחקר מעבדה, מי שהתבקשו לגלול בפייסבוק בלי לכתוב ובלי להגיב דיווחו בהמשך על ירידה במצב הרוח, יותר ממי שהשתמשו בו באופן פעיל. במחקר שני, שעקב אחרי משתתפים כמה פעמים ביום, החוקרים מצאו את המנגנון: הגלילה הפסיבית העלתה את הקנאה, והקנאה היא שהורידה את מצב הרוח. אלה מדגמים קטנים יחסית של צעירים, ולא כדאי להפוך אותם לחוק טבע. ובכל זאת הכיוון מוכר לכל מי שסגר את אינסטגרם באחת עשרה בלילה בהרגשה שכל השאר מתקדמים בלעדיו. על הדרך שבה הפיד שומר אותנו בפנים כתבנו גם בכתבה על התגמול הבלתי צפוי שמשאיר אותנו לגלול.
מה הקנאה מנסה להגיד לכם?
כאן כדאי לעצור ולשאול שאלה פחות נוחה. אולי השאלה איננה למה אתם לא שמחים מספיק בשביל החברה שלכם. אולי השאלה היא מה בתוככם רצה בדיוק את הדבר הזה, ומתי הפסקתם להגיד את זה לעצמכם בקול.
הקנאה בררנית, והבררנות שלה היא החלק המעניין. מי שמקנא בחבר שעבר לגור במושב בגליל אולי לא חולם על לול ועל שדות, אבל כנראה רוצה שקט שאין לו. מי שמקנאה בחברה שסוף סוף נכנסה להריון אולי נוגעת בפחד שלה מהזמן שעובר. וגם מי שכבר הגיעו לדירה ולמינוי מגלים לא פעם שההרגשה שקיוו לה לא הגיעה איתם, כמו שתיארנו בכתבה על החיים שהצליחו על הנייר. כשמתייחסים לצביטה כאל סימן שאפשר לקרוא, היא מפסיקה להיות פסק דין על האופי שלכם.
