אחרי אירוע קשה, הרבה אנשים מופתעים דווקא מהימים שאחריו. בזמן האירוע הם תפקדו: התקשרו, נהגו, החזיקו את הילדים, ענו לשאלות. ואז, כשהכול נרגע, מגיעים הלילות בלי שינה, הקפיצה מכל דלת שנטרקת, והתמונה שחוזרת בלי הזמנה. השאלה שעולה מהר היא אם זו כבר פוסט טראומה. אצל רוב האנשים התשובה שלילית, ויש סימנים די ברורים שעוזרים לדעת מתי היא חיובית.
אחרי אירוע קשה, קשיי שינה, דריכות, זיכרונות שחוזרים ועצבנות הם תגובות שכיחות, ואצל רוב האנשים הם נחלשים בהדרגה בתוך כמה שבועות. לפי המרכז הלאומי האמריקאי ל-PTSD, כשהתסמינים נמשכים יותר מחודש ופוגעים בחיים, ייתכן שזו פוסט טראומה. לפי ארגון הבריאות העולמי, רק מיעוט מהנחשפים מפתחים אותה.
על מה בעצם מדברים כשאומרים טראומה?
המילה טראומה נשחקה בשנים האחרונות. היא מופיעה אחרי ראיון עבודה מביך, אחרי פרידה, אחרי ארוחת חג. בשפה המקצועית היא מתייחסת למשהו מצומצם יותר. שירות הבריאות הבריטי (NHS) מונה בין הדוגמאות תאונה קשה או מסכנת חיים, תקיפה פיזית או מינית, התעללות, אשפוז בטיפול נמרץ, לידה קשה ומלחמה. האירוע יכול לקרות לכם, אפשר לראות אותו קורה למישהו אחר, ואפשר גם לשמוע שהוא קרה למישהו קרוב.
בישראל הרשימה מוכרת מדי: אזעקות ונפילות, פיגועים, שירות קרבי, תאונות דרכים, לידה שהשתבשה, בשורה פתאומית בטלפון. לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO), כ-70% מבני האדם יעברו לאורך חייהם אירוע שעלול להיות טראומטי. כלומר, האירוע עצמו שכיח מאוד. מה שמבדיל בין אנשים הוא מה שקורה אחריו.
מה קורה בגוף בימים הראשונים?
בזמן הסכנה, מערכת האזעקה של הגוף לוקחת פיקוד. הדופק עולה, הנשימה מואצת, תשומת הלב מצטמצמת למה שצריך לעשות עכשיו. זה מה שמאפשר לתפקד ברגע עצמו. כתבנו על הרגע שבו הגוף מגיב לפני שהראש הבין מה קרה, ועל כך שהגוף ממשיך להילחץ גם אחרי שהסכנה כבר חלפה.
המרכז הלאומי ל-PTSD של משרד ענייני הוותיקים האמריקאי מפרט את התגובות הגופניות השכיחות בימים ובשבועות שאחרי אירוע כזה:
- קושי לישון ועייפות גדולה.
- דפיקות לב, נשימה מהירה, רעד והזעה.
- בטן מתהפכת וקושי לאכול.
- כאב ראש כשחושבים על מה שקרה.
- יותר עישון, יותר אלכוהול או יותר אוכל מהרגיל.
אין בזה שום דבר מוזר. הגוף עדיין לא קיבל מספיק ראיות לכך שהסכנה באמת נגמרה, ולכן הוא ממשיך לשמור.
ומה קורה בנפש?
בצד הרגשי הרשימה של המרכז האמריקאי ארוכה עוד יותר: פחד וחוסר אונים, עצב, עצבנות והתפרצויות כעס, תחושת ניתוק או קהות, קושי לבטוח באנשים, ומחשבות של האשמה עצמית. הראש חוזר שוב ושוב לאותה נקודה ושואל מה היה קורה אילו. אילו יצאנו חמש דקות אחר כך, אילו לא עניתי לטלפון, אילו הייתי מזהה קודם.
יש גם תגובה שקטה, שקל לפספס. אנשים שמתפקדים יפה מבחוץ ומרגישים מבפנים כמו מאחורי זכוכית. הסביבה אומרת שהם "לקחו את זה טוב", והם עצמם לא מבינים למה הם לא מרגישים כלום. על השקט הזה כתבנו בכתבה הצד השקט של קיפאון רגשי.
למה רוב האנשים לא מפתחים פוסט טראומה?
כאן נמצא הנתון שהכי פחות אנשים מכירים. לפי ארגון הבריאות העולמי, מתוך כל מי שעוברים אירוע שעלול להיות טראומטי, רק כ-5.6% יפתחו פוסט טראומה. המרכז האמריקאי מעריך שבארצות הברית כ-6 מכל 100 אנשים יחוו פוסט טראומה בשלב כלשהו בחייהם, כ-8 מכל 100 נשים וכ-4 מכל 100 גברים. לפי המרכז, חלק מהפער נובע מכך שנשים חשופות יותר לאירועים כמו תקיפה מינית.
הפסיכולוג ג'ורג' בונאנו מאוניברסיטת קולומביה טען כבר ב-2004, בסקירה שפורסמה ב-American Psychologist, שהמקצוע העריך בחסר את היכולת האנושית להתאושש. לדבריו, רוב הידע על טראומה הגיע מאנשים שפנו לטיפול או היו במצוקה קשה, ולכן התמונה נראתה קודרת יותר מהמציאות. בפועל, אנשים רבים חווים אחרי אובדן או אירוע קשה פגיעה קלה וחולפת בתפקוד, וממשיכים לחוות גם רגעים טובים. החוסן הזה, לפי בונאנו, נפוץ יותר ממה שנהוג לחשוב.
מי שמפתח פוסט טראומה איננו חלש יותר. המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית (NIMH) מציין שגם מאפייני האירוע עצמו משפיעים, וגם גורמים ביולוגיים וחברתיים. חשיפה קודמת למצוקה ולאירועים קשים, במיוחד בילדות, מעלה את הסיכוי. ארגון הבריאות העולמי מוסיף ששיעורי הפוסט טראומה בקרב מי שנחשפו לסכסוך מזוין או למלחמה גבוהים פי שלושה ויותר. על מה שזה אומר לישראל, שלוש שנים אחרי, כתבנו בכתבה עובדים, מתפקדים, ולא חוזרים לחברים.
מתי זה הופך לפוסט טראומה?
לפי המרכז הלאומי ל-PTSD, רוב האנשים מתחילים להרגיש טוב יותר אחרי כמה שבועות. אם התסמינים נמשכים יותר מחודש וגורמים לבעיות בחיים, ייתכן שמדובר בפוסט טראומה. כדי לאבחן אותה, צריך שיופיעו ארבעה סוגים של תסמינים:
- חוויה מחדש. זיכרונות שקופצים בלי הזמנה, סיוטים, או תחושה שהאירוע קורה שוב ממש עכשיו.
- הימנעות. נמנעים מהמקום, מהכביש, מהשיחה, מהחדשות, מכל מה שמזכיר.
- יותר מחשבות ורגשות שליליים מבעבר. אשמה והאשמה עצמית, תחושה שהעולם מסוכן ושאי אפשר לסמוך על אף אחד.
- דריכות. קפיצה מכל רעש, קושי להירדם, עצבנות, סריקה מתמדת של הסביבה.
התזמון לא תמיד צפוי. ארגון הבריאות העולמי כותב שהתסמינים מתחילים בדרך כלל מיד או בתוך חודש מהאירוע. המרכז האמריקאי וה-NHS מוסיפים שהם יכולים להופיע גם חודשים ואפילו שנים אחר כך. אדם שתפקד היטב חצי שנה ופתאום מתחיל להתעורר בלילה ולהימנע מהכביש לעבודה, לא בהכרח "מגזים". על היקיצות האלה בלילה כתבנו גם בכתבה מה עושים כשמתעוררים בלילה ולא נרדמים שוב.
ה-NHS מתאר גם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD). התסמינים דומים, אבל המקור שונה: פגיעה מתמשכת וחוזרת, כמו התעללות או הזנחה בילדות, או אלימות במשפחה לאורך זמן.
