יום רביעי, 21:40. הקבוצה של החבר׳ה מהצבא מתעוררת: "מי בא מחר לבירה? אחרי שלוש שנים מגיע לנו". שלושה לבבות, שני "אני בפנים". אתם קוראים, מתחילים לכתוב "אולי", מוחקים. מחר יש פגישה בעשר, מצגת שצריך לסגור, הילדים. ובעיקר, אין לכם כוח לשולחן הזה, לרעש, לשאלה "נו, מה איתך?". אתם מניחים את הטלפון על השיש, הפוך.
בבוקר תגיעו לעבודה בזמן. המצגת תהיה טובה. אף אחד לא ישים לב.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, מחקר של מכון כללית למחקר ומכון מאיירס-ג׳וינט-ברוקדייל מצא שכ-20% מהישראלים מדווחים על פגיעה חמורה בתפקוד היומיומי בגלל מצבם הנפשי. השיעור הזה לא ירד בין אוקטובר 2024 למאי 2026, גם כשהתסמינים עצמם נחלשו. העבודה מחזיקה יחסית. מה שנפגע הכי הרבה הן החברויות, הפנאי והקשרים הקרובים.
מה בדיוק מצא המחקר שפורסם שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר?
המחקר, שהוצג ב-7 באוקטובר 2026, עוקב אחרי מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל מאז המתקפה. הנתון שתפס את הכותרות פשוט: בערך אחד מכל חמישה אנשים לא חזר לתפקוד מלא. אבל הנתון החשוב יותר נמצא שורה אחת מתחת. לאורך כמעט שנתיים של מעקב, הפגיעה בתפקוד נשארה יציבה, בזמן שהחרדה, הדיכאון והפוסט-טראומה ירדו בהדרגה אצל רבים.
כלומר, אנשים מרגישים קצת יותר טוב, ובכל זאת החיים שלהם לא חזרו לגודל שהיה להם.
עוד כמה ממצאים שכדאי להכיר:
- כשליש מהאוכלוסייה חצו בשלב כלשהו סף קליני של חרדה, דיכאון או פוסט-טראומה.
- מתוכם, כמחצית מבעלי החרדה הקלינית חזרו לטווח התקין. בפוסט-טראומה רק 38% חזרו, ויותר מ-60% עדיין מדווחים על תסמינים משמעותיים.
- הפגיעה בתפקוד גבוהה במיוחד בקרב נשים צעירות: 32% מהנשים בגילאי 18 עד 35, לעומת 26% מהנשים מעל 35 ו-19% מהגברים.
- כ-15% דירגו את החשיפה האישית שלהם לטראומה ברמה הגבוהה ביותר: היו באירועים, או הכירו מקרוב מישהו שנפגע, נרצח או נחטף.
העבודה מחזיקה, החברויות נסדקות
כאן נמצא החלק שהכי מעט מדברים עליו. לפי הממצאים שפורסמו, התפקוד בעבודה ובניהול הבית נשאר יציב יחסית. מי שנפגע הם התחומים הרכים: כמחצית מהמשתתפים דיווחו על פגיעה בפעילויות פנאי, ו-35% דיווחו על קושי ליצור ולתחזק קשרים קרובים.
זה הגיוני יותר ממה שזה נשמע. עבודה היא מערכת עם מסגרת: שעה, משימה, מישהו שמחכה לתשובה. היא דורשת מאמץ, אבל היא לא דורשת חשיפה. אפשר להגיע, לבצע ולחזור הביתה בלי שאף אחד יבקש מכם להרגיש משהו.
חברות לא עובדת ככה. ערב עם אנשים קרובים מבקש נוכחות. לצחוק באמת, להקשיב בלי לחשב את הדרך החוצה, לענות על "מה שלומך" בלי התשובה המוכנה. אחרי שלוש שנים של דריכות, זה בדיוק המשאב שנגמר ראשון.
למה הגוף מוותר דווקא על מה שהכי מחזיק אותנו?
כשמערכת העצבים חיה הרבה זמן במצב של איום, היא מתחילה לנהל תקציב. כל דבר שנראה הכרחי להישרדות מקבל אנרגיה: פרנסה, ילדים, קניות, הסעות. כל דבר שנראה כמו מותרות נדחה למחר. ומפגש עם חברים, טיול בשבת או שיחה ארוכה בטלפון נראים בדיוק כמו מותרות.
כתבנו כאן בעבר על הסיבה שהגוף ממשיך להילחץ גם אחרי שהסכנה חלפה. הנתונים החדשים מוסיפים לזה שכבה: גם כשהלחץ עצמו יורד, ההרגלים שנבנו סביבו נשארים. מי שהתרגל לבטל, לדחות ולהישאר בבית, ממשיך לעשות את זה גם אחרי שהסיבה המקורית נחלשה. ההימנעות כבר לא צריכה פחד כדי לעבוד. היא עובדת מכוח האינרציה.
וכך, בלי החלטה אחת דרמטית, החיים מתחילים להצטמצם בלי ששמים לב. עוד ערב שבוטל, עוד הודעה שנענתה באימוג׳י, עוד יום הולדת שנשלחה אליו מתנה במקום להגיע.
מה הקשר בין סרטונים בטלפון לבין הפגיעה בתפקוד?
אחד הממצאים הבולטים במחקר הוא קשר חזק בין חשיפה לתכנים גרפיים בתקשורת וברשתות לבין דיווח על תסמיני פוסט-טראומה, חרדה ודיכאון. מחקר נפרד של מרכז נט״ל ואוניברסיטת בר-אילן, שפורסם ב-European Journal of Psychotraumatology, מצא ש-35% מהמשתתפים ציינו חשיפה לתמונות קשות כאחד מגורמי הלחץ של המלחמה, שני רק לאיום הטילים.
המחקר הזה לא מוכיח שהגלילה בלילה גורמת לפגיעה. אבל מי שמכיר את הרגע יודע איך זה נראה. השעה אחת עשרה וחצי, הבית שקט, ואתם עדיין מחזיקים את הטלפון מעל הפנים. הגוף במיטה, הראש בעזה, בצפון, בהלוויה של מישהו שלא הכרתם. ובבוקר אין כוח לאף אחד.
למה דווקא נשים צעירות?
הפער המגדרי במחקר חד: כמעט שליש מהנשים הצעירות מדווחות על פגיעה חמורה בתפקוד, פי 1.7 מהגברים. המחקר עצמו לא מסביר את הפער, וצריך להיזהר מניחושים. אבל כמה דברים ידועים ממחקרים אחרים. כבר בדצמבר 2023, מחקר של מרכז המחקר לאובדנות וכאב נפשי במרכז האקדמי רופין מצא שלנשים היה סיכון כפול לפתח תסמינים לעומת גברים. גם במחקר של נט״ל, הקבוצה הפגיעה ביותר כללה יותר נשים, יותר צעירים ויותר רווקים ורווקות.
יש עוד שאלה ששווה לשאול בכנות: כמה מהעומס של "להחזיק את הבית" בשלוש השנים האלה נפל עליהן? מילואים ארוכים של בן זוג, ילדים בבית, עבודה מרחוק, ודאגה להורים. כשמחזיקים את כולם, מה שנשאר בחוץ הוא האדם עצמו.
