אחרי שבגידה נחשפת, שני אנשים שרוצים את אותו הדבר, שהכאב ייגמר, מתחילים למשוך לכיוונים הפוכים. מי שנפגע צריך לשאול, ולא פעם לחזור לפרט שכבר קיבל עליו תשובה. מי שבגד שומע בכל שאלה כזאת עוד עונש, ורוצה לסגור את הנושא. זה אחד הריקודים המוכרים של החודשים הראשונים אחרי בגידה, ודווקא בתוכו מתחיל להתברר אם אפשר לבנות אמון מחדש.
אפשר לבנות אמון מחדש אחרי בגידה, אבל לא בהתנצלות אחת. אמון חוזר ממעשים שחוזרים לאורך זמן: סוף מלא לקשר שהיה בחוץ, ושקיפות שכוללת תשובות סבלניות לשאלות. במחקרי מעקב על זוגות בטיפול זוגי, מי שהתמודדו עם בגידה פתחו במצוקה גבוהה יותר, ומי שנשארו יחד הגיעו לשביעות רצון דומה לזו של זוגות אחרים.
אחרי בגידה, אחד שואל והשני רוצה לסגור
הפסיכולוגית מרגרט רתרפורד, שכותבת באתר מכון גוטמן, תיארה את הפער הזה במשפט אחד: התהליך "לא יכול לקרות מהר מספיק בשביל מי שבגד, וגם לא לאט מספיק בשביל מי שנפגע". שני הקצבים נשמעים כמו מחלוקת, אבל שניהם מנסים לעצור את הכאב, כל אחד בדרך שלו. מי שבגד חי לא פעם עם אשמה ובושה, ומחפש את הרגע שבו יוכל להפסיק לגרום כאב. מי שנפגע גילה שהסיפור על התקופה האחרונה היה שונה ממה שחשב, והוא מנסה לבנות אותו מחדש, פרט אחרי פרט.
כך זה נשמע בבית, בשורות שמוכרות לזוגות רבים:
| מה נאמר | מה עלול להישמע בצד השני |
|---|---|
| "כבר עניתי על זה." | "אין לך זכות לדעת יותר." |
| "אני רוצה שנמשיך הלאה." | "הכאב שלך מפריע לי." |
| "איפה היית אחרי העבודה?" | "לא סומכים עליי, ולא יסמכו לעולם." |
| "למה לא סיפרת את זה כבר בהתחלה?" | "כל מה שאגיד לא יספיק." |
שתי השורות הראשונות שייכות בדרך כלל למי שבגד, והשתיים האחרונות למי שנפגע. רובן לא נאמרות כדי לפגוע, וכל אחת מהן נוחתת על פצע פתוח.
שני שינויים קטנים יכולים להוריד מהלחץ. הראשון מופיע בהמלצות של מטפלים שכותבים באתר מכון גוטמן: לקבוע מראש זמן לשיחות על הבגידה, ולא להעלות אותה באמצע ויכוח על הכלים או על הילדים. השני הוא שינוי של משפט אחד. במקום "כבר עניתי על זה", מי שבגד יכול לומר "אפשר לשאול שוב, אני כאן", ולענות בלי להתגונן.
האם בגידה היא טראומה?
חוקרי הזוגיות קריסטינה קופ גורדון, דונלד בוקום ודאגלס סניידר כתבו ב-2005 שבגידה היא מהבעיות הקשות ביותר שמגיעות לטיפול זוגי, "ככל הנראה מפני שהיא כרוכה באירוע טראומטי בזוגיות, שמשנה את הדרך שבה בני הזוג מעבדים מידע זה על זה ואת דפוסי ההתנהגות שהתקבעו ביניהם".
בחיי היום יום זה נראה כמו תמונות שקופצות לראש בלי הזמנה, דריכות לכל עיכוב או הודעה, קושי להירדם וצורך לבדוק שוב איפה בן הזוג נמצא. התיאור הזה לא מאבחן אף אחד. הוא מסביר למה מי שנפגע לא מצליח "פשוט להמשיך הלאה" כשמבקשים ממנו, ולמה גם טון רגיל של בן הזוג יכול להדליק אזעקה. על הרגע שבו אדם אהוב מתחיל להרגיש כמו איום כתבנו בנפרד. כשהתגובות האלה לא נחלשות עם הזמן, או פוגעות בשינה ובעבודה, כדאי לפנות לאיש מקצוע, גם בלי בן הזוג.
מה מחזיר אמון, שלב אחרי שלב
הפסיכולוגים ג'ון וג'ולי גוטמן, מייסדי מכון גוטמן בסיאטל, פיתחו שיטה להחזרת אמון אחרי בגידה בשלושה שלבים: לקחת אחריות, ללמוד להקשיב זה לזה ולהתקרב מחדש (באנגלית Atone, Attune, Attach). באתר המכון כותבים שהיעילות של השיטה עדיין נבדקת בניסוי מבוקר, ולכן כדאי לקרוא אותה כמפה שמטפלים עובדים לפיה, מפה שעוד לא נבחנה עד הסוף.
לקחת אחריות, בלי לנהל את הסיפור
השלב הראשון מוטל בעיקר על מי שבגד. הוא כולל סוף מלא לקשר שהיה בחוץ, ושקיפות על דברים שהיו פרטיים עד עכשיו, כמו הסיסמאות לטלפון ולרשתות. לפי רתרפורד, רוב מי שנפגעו רוצים הרבה מידע, ולא פעם מגיעים עם דפים שלמים של שאלות. חלק מהתפקיד של מי שבגד הוא לתת להם את המידע שהם צריכים כדי להחלים. היא מוסיפה שהאמת כמעט אף פעם לא יוצאת בבת אחת. פרט שמתגלה מאוחר נחווה בקלות אצל מי שנפגע כעוד הטעיה, ולא מעט אנשים שנפגעו מספרים שהגילוי בטפטופים קשה להם לא פחות מהבגידה עצמה.
מק סטנלי קזו, מטפל זוגי מוסמך בשיטת גוטמן, כתב באתר המכון שהשלב הזה "הוא לא התנצלות חד פעמית. הוא פעולות מתמשכות שמראות אמינות, כמו לעמוד בהבטחות ולהיות איפה שאמרתם שתהיו".
שירלי גלאס תיארה זוגיות בריאה במונחים של קירות וחלונות: קיר שחוסם זרים מלהיכנס ללב, וחלון שמשאיר את בני הזוג זמינים זה לזה. ברומן, לפי גלאס, האדם שבחוץ מקבל חלון אל החיים, ובתוך הנישואים עולה קיר. אפשר לקרוא את השלב הראשון כהחזרה של החלון למקומו.
גם מי שנפגע עובד בשלב הזה. בהכשרות של מכון גוטמן מלמדים מטפלים לתת מקום לכעס, לפחד ולתחושת הדחייה שלו, במקום למהר להרגיע אותו. קזו ממליץ לו להימנע מדבר אחד: להפוך את הבגידה לנשק בכל ויכוח. גם לפרטים יש גבול. לפי רתרפורד, פרטים אינטימיים על המפגשים עצמם עלולים לפצוע מחדש, והמטרה היא להגיע לרגע שבו מי שנפגע אומר לעצמו "שאלתי את כל מה שהיה לי לשאול".
להבין מה נשבר, בלי להעביר את האחריות
בשלב השני מדברים על הקשר עצמו, על מה שהתרחק ועל מה שלא נאמר. בשיטה של הגוטמנים השיחה הזאת שייכת לשלב השני ולא לראשון, מסיבה פשוטה: האחריות על הבגידה נשארת אצל מי שבגד, וההקשר לא הופך לתירוץ. לפי רתרפורד, כשמי שבגד מאשים רק את הנישואים, זה סימן לא טוב. גם הכחשה גורפת של מי שנפגע, כאילו לא היה בקשר שום דבר לא תקין, תוקעת את שניהם.
זה גם המקום לדברים שהצטברו בלי מילים עוד לפני, כי מה שלא נאמר ביניכם מתחיל לנהל את הקשר, גם שנים לפני שמשהו נשבר. בשלב הזה לומדים גם לריב אחרת: לפתוח שיחה בלי התקפה, ולעצור להפסקה קצרה כשהטון עולה.
להתקרב מחדש, בקצב ששניכם עומדים בו
השלב השלישי נשמע הכי פשוט ומרגיש הכי מפחיד: לחזור לקרבה, רגשית וגם פיזית. קזו ממליץ על הרגלי חיבור קטנים, כמו שיחה קצרה בכל יום, ועל חזרה איטית למגע, בלי לחץ. כאן האמון צריך לזרום לשני הכיוונים. רתרפורד מביאה דוגמה למשפט שמראה את זה: מי שנפגע מספר שרצה לבקש מבן הזוג תמונה מהמקום שבו היה בערב, ושם לב שכבר אין לו צורך בזה. בשביל מי שבגד, משפט כזה הוא הסימן שהמאמץ נראה. בלעדיו, גם מאמץ גדול עלול להתחיל להרגיש חסר תקווה.
