מה אמרתם השבוע לחברה מהעבודה שהצביעה אחרת מכם? ומה בחרתם לא להגיד? אצל רוב האנשים השבוע שאחרי הבחירות עבר בשני ערוצים. בערוץ הגלוי היו עבודה, הסעות והגשם הראשון. בערוץ השקט התנהל חשבון קטן מול כל אחד: מי שמח, מי נעלב, מי שלח מדבקה לקבוצה המשפחתית, ומי כתב תגובה ומחק אותה לפני ששלח.
איך שומרים על קשר עם מי שהצביע אחרת אחרי הבחירות? מתחילים בלזהות מה אתם מרגישים: הקלה, שמחה, עלבון או פחד. אחר כך זוכרים שלצד השני כואב יותר ממה שנראה מבחוץ, כי מחקרים מצאו שהפסד בבחירות כואב יותר משניצחון משמח. בשבועות הראשונים, שומרים על האנשים ומשאירים את התוצאה לשיחה אחרת.
השבוע שבו אף אחד עוד לא סיים לנצח
ביום חמישי הסתיימה ספירת הקולות לכנסת ה־26, ולפי הדיווח בוואלה, אף אחד מהגושים לא הגיע לרוב של 61 מנדטים. המשמעות הרגשית של זה גדולה יותר ממה שנדמה. מי שמרגיש שהצד שלו ניצח עוד לא רואה ממשלה. מי שמרגיש שהפסיד עוד לא יודע עד כמה. כל כותרת על שיחות קואליציוניות פותחת את השיחה מחדש, בפינת הקפה ובקבוצות הווטסאפ.
כתבה זו לא עוסקת בשאלה מי צודק. היא עוסקת במה שקורה בין אנשים שאוהבים זה את זה, עובדים יחד או גרים באותו בניין, כשאחד מהם מרגיש הקלה והשני מרגיש שמשהו נלקח ממנו.
למה ההפסד כואב יותר משהניצחון משמח
לאמאר פירס, טוד רוג'רס וג'ייסון סניידר בדקו אלפי סקרים יומיים שנאספו סביב הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2012. הם השוו את מצב הרוח של תומכי המפלגות לפני תוצאות הבחירות ומיד אחריהן. הממצא המרכזי: הירידה במצב הרוח של תומכי הצד המפסיד הייתה גדולה בהרבה מהעלייה אצל תומכי הצד המנצח. החוקרים השוו את זה גם לאירועים טרגיים שקרו באותן שנים, ומצאו שאצל הציבור הכללי הצניחה במצב הרוח אחריהם הייתה קטנה בהרבה מזו של המפסידים בבחירות. הכאב הזה גם חלף מהר: בתוך כמה ימים, לפי החוקרים, הוא חזר בערך לרמה שלפני הבחירות.
זה מחקר אמריקאי על בחירות אחת, ואי אפשר להעתיק ממנו מספרים לישראל. אבל המנגנון מוכר מכל ויכוח: מי שהצד שלו ניצח מרגיש משהו נעים ומתון, ולכן מתקשה להבין למה מולו יושב מישהו פגוע כל כך. מי שהצד שלו הפסיד מרגיש מכה, ולכן כל חיוך של הצד השני נשמע לו כמו לעג. שני הצדדים קוראים לא נכון את מה שקורה אצל השני, וזה מה שהופך שבוע כזה לטעון.
שמחה לאיד היא רגש אנושי, וגם פוליטי
ב־2009 פרסמו דייוויד קומבס ועמיתיו מאוניברסיטת קנטקי ארבעה מחקרים על שמחה לאיד בפוליטיקה. סטודנטים קראו ידיעות חדשותיות על צרות של אחרים, חלקן תקלות קטנות של מועמדים וחלקן חדשות כלכליות רעות שפוגעות בכולם, ודירגו מה הרגישו. מי שהזדהה חזק עם המפלגה שלו הרגיש יותר שמחה לאיד כשהצרה פגעה בצד השני, גם כשמדובר היה בחדשות רעות לכל המדינה. החוקרים ציינו שאנשים מתקשים להודות ברגש כזה, והוא נוטה להסתתר מאחורי דאגה מעושה.
בעברית יומיומית זה נשמע כמו "נו, אמרתי לכם", כמו מדבקה צוחקת בקבוצה, או כמו "מסכנים, באמת" שנאמר בטון שכולם מזהים. זה לא הופך מישהו לאדם רע. שמחה לאיד היא קרובת משפחה של הקנאה, ועל המנגנון שלה כתבנו בכתבה על קנאה בחברים קרובים. ההבדל הוא מה עושים איתה: מרגישים אותה בפנים, או שולחים אותה לקבוצה.
אם הצד שלכם מרגיש שניצח
השמחה שלכם לגיטימית, ויש לה מקום טבעי: אנשים שמרגישים כמוכם. בקבוצות מעורבות, בעבודה ובמשפחה, השבוע הזה הוא זמן טוב לוותר על הודעות ניצחון. אף אחד לא השתכנע אי פעם ממדבקה.
מה שכן עובד הוא שאלה אחת, פעם אחת, למי שאתם יודעים שקשה לו: "איך אתה עם כל זה?". ואז להקשיב, בלי להסביר למה הוא טעה בקלפי. אם הוא לא רוצה לדבר, זו תשובה מספיקה. הוא ייזכר בשאלה גם אחרי שהממשלה תקום.
אם הצד שלכם מרגיש שהפסיד
מותר לכאוב, ומותר לא להבין איך אחרים רואים את המציאות אחרת. הדחף הטבעי הוא להתרחק: להשתיק את הקבוצה המשפחתית, לדלג על ארוחת שישי, לא לענות לשכן במעלית. כמה ימים של מרחק יכולים לעזור להירגע. ניתוק ארוך עולה יותר, כי הוא נוגע באנשים שתצטרכו גם בחגים, בשמחות ובימים קשים.
