לחץ אמור להוריד את התיאבון. זו התגובה הביולוגית הרגילה: גוף שמתכונן להתמודד עם איום לא מתעניין בארוחה. ובכל זאת, הרבה אנשים מכירים את ההפך המדויק. יום עמוס במשרד, מייל אחד יותר מדי, ושקית בורקס שנגמרת ליד המקלדת בלי שמישהו החליט לאכול אותה. החוקרת ההולנדית טטיאנה ואן סטריין, בסקירה שפרסמה ב-2018, קוראת לזה "תגובת לחץ לא טיפוסית". ככה זה נראה מהצד של המחקר: הגוף של רוב האנשים סוגר את התיאבון תחת לחץ, ואצל חלק מאיתנו הוא פותח אותו.
אכילה רגשית היא אכילה בתגובה לרגש או ללחץ, כשהגוף לא רעב. המחקר מראה שהיא קשורה פחות לרגש עצמו ויותר לשני דברים: הגבלה קפדנית של אוכל, והרגל לבלוע רגשות במקום להתמודד איתם. לכן דיאטה נוקשה לא פותרת אותה, ומה שנמצא מועיל יותר הוא לזהות מה מרגישים ולתת לזה מענה אחר.
מה זה אכילה רגשית, בשפה פשוטה
אוכלים כי משהו בפנים לא נוח, ולא כי הבטן ריקה. זה יכול להיות עצב, כעס, שעמום או בדידות, וזה יכול להיות גם שמחה: חגיגה במשרד, ערב טוב עם חברים, הקלה אחרי מבחן. בשפה המקצועית קוראים לזה "אכילה רגשית" (Emotional Eating), ובמחקר מודדים אותה בעיקר בשאלונים כמו השאלון ההולנדי להתנהגויות אכילה (DEBQ), ששואל אנשים כמה הם נוטים לאכול כשהם מתוסכלים, מודאגים או משועממים.
חשוב להגיד מה זה לא. אכילה רגשית מדי פעם היא חלק רגיל מלהיות בן אדם. עוגה ביום הולדת או ארוחה מנחמת אחרי לוויה הן לא בעיה שצריך לתקן. השאלה מתחילה כשהאוכל הופך לדרך העיקרית, או היחידה, להתמודד עם מה שמרגישים.
מה המחקרים מצאו, בקצרה
כאן המחקר קצת מפתיע. הנה ההנחות הנפוצות, ומה נמצא כשבדקו אותן:
| מה רוב האנשים חושבים | מה נמצא | המקור |
|---|---|---|
| עצב ולחץ גורמים לכולם לאכול יותר | בניסויי מעבדה, רגש שלילי הגדיל אכילה בעיקר אצל מי שמגבילים את עצמם באוכל באופן קבוע | Evers ועמיתים, 2018: 56 ניסויים, 3,670 משתתפים |
| אכילה רגשית קשורה רק לרגשות רעים | רגשות טובים הגדילו את האכילה בכל הקבוצות שנבדקו | אותה סקירה |
| לחץ פשוט גורם לאכול יותר | הקשר בין לחץ לכמות האוכל קטן. הוא משפיע יותר על מה אוכלים: יותר מזון לא בריא, פחות מזון בריא | Hill ועמיתים, 2022: 54 מחקרים, כ-120 אלף איש |
| הרגש עצמו הוא מה שגורם לאכול | הדרך שבה מתמודדים עם הרגש השפיעה: מי שהתבקשו לדחוק את הרגש אכלו יותר מזון מנחם | Evers, Stok ו-de Ridder, 2010 |
| הפתרון הוא דיאטה | בסקירה על אכילה רגשית והשמנה, ההמלצה היא ללמוד לווסת רגשות במקום להגביל קלוריות | van Strien, 2018 |
ועוד פרט אחד מהסקירה של 2018 ששווה לעצור עליו: גם אצל מי שהגדירו את עצמם "אוכלים רגשיים", רגש שלילי שעורר במעבדה לא הגדיל את כמות האוכל. החוקרים עצמם מציינים שהמחקרים היו שונים מאוד זה מזה, ושמעבדה היא לא החיים. רגש שמעוררים בעזרת סרט עצוב שונה מחודש קשה בעבודה. ועדיין, התמונה שעולה ברורה למדי: הרגש לבדו מסביר פחות ממה שנדמה.
למה דווקא מי ששומרים הכי חזק נשברים
הממצא החוזר בשתי הסקירות הגדולות הוא ההגבלה. במחקר קוראים לזה "ריסון אכילה" (Dietary Restraint): ניסיון קבוע ומכוון לאכול פחות ממה שהגוף רוצה, בדרך כלל כדי לשמור על משקל. אצל אנשים כאלה, רגש שלילי הוא מה שפותח את הסכר. ואן סטריין מתארת את האכילה הרגשית כגורם שמשחרר את הריסון: ההחלטה הקפדנית מהבוקר מחזיקה מעמד עד שמגיע יום קשה.
כדאי להיות הוגנים כלפי הנתונים: עוד לא ברור מה בא קודם. ייתכן שההגבלה יוצרת את האכילה הרגשית, וייתכן שמי שכבר אוכלים מתוך רגש מתחילים להגביל את עצמם כדי לפצות. ואן סטריין כותבת במפורש שהשאלה הזאת פתוחה. מה שכן ידוע הוא שהשניים הולכים יחד, ושהמעגל של הגבלה, שבירה, אשמה והגבלה חדשה מוכר מאוד. כתבנו על המנגנון הכללי הזה בכתבה למה אנחנו יודעים מה לעשות ועדיין עושים את ההפך.
מה קורה כשבולעים את הרגש
בשנת 2010 בדקו קתרין אברס ועמיתיה מאוניברסיטת אוטרכט שאלה פשוטה: האם הרגש עצמו גורם לאכול, או הדרך שבה מתמודדים איתו. הם עוררו אצל המשתתפים רגש שלילי, ואחר כך הציעו להם לטעום גם מזון מנחם וגם מזון רגיל. חלק מהמשתתפים התבקשו להסתיר ולדחוק את מה שהם מרגישים. אחרים התבקשו להסתכל על המצב מזווית אחרת, לספר לעצמם את הסיפור אחרת (בשפה המקצועית: הערכה מחדש). מי שדחקו את הרגש אכלו יותר מהמזון המנחם. במזון הרגיל לא היה הבדל, ועוצמת הרגש עצמה לא הסבירה את הפער.
בחיים זה נראה מוכר. משפט מעליב בישיבה שאי אפשר לענות עליו, טלפון ממישהו במשפחה שנגמר בלי שנאמר מה שרציתם להגיד, יום שבו "אין זמן להרגיש". הרגש לא נעלם כשלא נותנים לו מקום. הוא מחפש דרך אחרת, והאוכל זמין, מהיר ולא שואל שאלות. על הצד השני של הסיפור, איך לומדים לווסת רגש במקום לבלוע אותו, כתבנו בכתבה על ויסות רגשי אצל מבוגרים ולמה הוא נשבר דווקא בערב.
שני דברים שקשה לשים לב אליהם מבפנים
הסקירה של ואן סטריין מונה כמה גורמים שנמצאו קשורים לאכילה רגשית. שניים מהם מסבירים הרבה ממה שאנשים מתארים.
הראשון הוא קושי להרגיש מה קורה בגוף: מתי באמצע הארוחה כבר שבעים, מתי בכלל רעבים. בשפה המקצועית זה נקרא מודעות פנימית נמוכה (Interoceptive Awareness). מי שלא מזהה היטב רעב ושובע, נשען יותר על רמזים מבחוץ: מה מונח על השולחן, מה השעה, מה כולם אוכלים.
השני הוא קושי לזהות רגשות ולתת להם שם. לא "אני מתוסכל כי לא העריכו את העבודה שלי", רק "משהו לא בסדר". המונח המקצועי הוא אלקסיתימיה (Alexithymia). כשהרגש נשאר עמום, קשה לדעת מה הוא צריך, והאוכל עונה על הכל באותה צורה. שני הגורמים נמצאו קשורים לאכילה רגשית בשאלונים. זה קשר, ועדיין לא הוכחה שהם הסיבה.
