ב-1987 שני חוקרים אמריקאים, סינדי הייזן ופיליפ שייבר, ביקשו ממבוגרים לעשות משהו פשוט: לקרוא שלוש פסקאות קצרות על קרבה, ולבחור את זו שמתארת אותם הכי טוב. פסקה אחת תיארה אדם שקל לו יחסית להתקרב ולסמוך. השנייה תיארה מישהו שלא נוח לו כשמתקרבים אליו יותר מדי. השלישית תיארה מישהו שמרגיש שהאחרים לא מתקרבים אליו כמו שהיה רוצה, ודואג שבן הזוג לא באמת אוהב אותו.
התשובות התחלקו כמעט כמו התוצאות שמרי איינסוורת' מצאה אצל תינוקות בני שנה, בניסוי שבו אמא יוצאת מהחדר וחוזרת: בערך 60% בחרו בפסקה הבטוחה, בערך 20% בפסקה הנמנעת, ובערך 20% בפסקה החרדה. מכאן נולד המונח שאנשים מקלידים היום בגוגל כשהם מנסים להבין למה הקשר שלהם נתקע באותה נקודה: סגנון התקשרות.
סגנון התקשרות הוא הדרך הקבועה יחסית שבה אדם מגיב לקרבה ולמרחק בקשר קרוב. המחקר מודד אותו על שני צירים: חרדה, כלומר כמה אני דואג שהצד השני לא יהיה שם בשבילי, והימנעות, כמה לא נוח לי להישען ולהיפתח. סגנון בטוח נמוך בשניהם. זה תיאור של דפוס, לא אבחנה, והוא יכול להשתנות.
שני צירים במקום ארבע קופסאות
ברשת מציגים את סגנונות ההתקשרות כמו מזלות: אתם חרדים, הוא נמנע, היא בטוחה. המחקר עבר מזמן למקום אחר. ב-1998 ניתחו קלי ברנן, קתרין קלארק ופיליפ שייבר יחד היגדים מהשאלונים שנכתבו עד אז, ומצאו שהם מודדים בעיקר שני דברים: חרדת התקשרות והימנעות מהתקשרות. כריס פרלי מאוניברסיטת אילינוי, אחד החוקרים המרכזיים בתחום, מסכם את זה כך באתר שלו: סגנונות התקשרות משתנים "במידה, ולא בסוג".
כל אדם נמצא בנקודה כלשהי על שני הצירים. ארבעת השמות המוכרים מגיעים ממודל של קים ברתולומיו ולאונרד הורוביץ מ-1991, שהציעו לחלק את המפה לארבעה רבעים לפי שתי שאלות: איך אני רואה את עצמי, ואיך אני רואה את האחרים.
| סגנון | חרדה | הימנעות | איך זה יכול להישמע בבית | מה קורה מתחת |
|---|---|---|---|---|
| בטוח | נמוכה | נמוכה | "את נראית גמורה. נדבר על זה מחר בבוקר?" | הקשר לא בסכנה בגלל ערב אחד קשה |
| חרד | גבוהה | נמוכה | "למה לא ענית שעתיים? קרה משהו?" | שקט נקרא כסימן שמשהו נסדק |
| נמנע | נמוכה | גבוהה | "אני בסדר. באמת. רק צריך קצת שקט." | קרבה בזמן מצוקה מרגישה כמו לחץ |
| חרד נמנע | גבוהה | גבוהה | "תתקרב. לא, רגע, תן לי זמן." | רוצים קרבה ומפחדים ממנה באותה נשימה |
הטבלה היא מפה גסה. אותו אדם יכול להיות די בטוח עם חבר ותיק ודי חרד עם בן זוג חדש, ופרלי מציין שהקשר בין ההתקשרות להורים לבין ההתקשרות לבני זוג מתון בלבד.
אחד אומר, השני שומע
בזוגיות, סגנון התקשרות כמעט אף פעם לא נראה כמו תיאוריה. הוא נראה כמו משפט קצר שנוחת אחרת ממה שהתכוונו.
אחד אומר: "אני יוצא לרוץ, אחזור בעוד שעה." השני, עם חרדה גבוהה, שומע: "אני צריך להתרחק ממך."
אחד שואל: "על מה אתה חושב?" השני, עם הימנעות גבוהה, שומע: "תן לי גישה למשהו שעוד לא החלטת לתת."
אחד כותב: "נדבר בערב." השני סופר שעות.
הריקוד הזה מוכר גם מהכתבה שלנו על מה קורה כשאחד מבקש לדבר והשני מחפש שקט. סגנון ההתקשרות מסביר למה דווקא אתם נכנסים אליו, ולמה הוא נדלק מהר יותר אצל זוג אחד מאשר אצל זוג אחר.
להגביר את האזעקה או לכבות אותה
מריו מיקולינסר, חוקר ישראלי מהמרכז הבינתחומי הרצליה (היום אוניברסיטת רייכמן), ופיליפ שייבר פרסמו ב-2019 סקירה שמסכמת מחקרים קורלציוניים וניסויים שמראים שחרדה והימנעות קשורות לשתי דרכים שונות לווסת מצוקה.
מי שגבוה בחרדה נוטה להגביר את האות. כשמשהו מאיים על הקשר, הוא מתקרב, שואל, בודק, מסביר שוב, מחכה לתשובה. מי שגבוה בהימנעות נוטה להנמיך את האות: להסתדר לבד, להעסיק את עצמו, להפחית את החשיבות של מה שקרה. שתי הדרכים נבנו כדי להתמודד עם אותה שאלה, האם יהיה שם מישהו כשאצטרך, ושתיהן היו הגיוניות במקום שבו נלמדו.
כאן נמצא החלק המתסכל. הבדיקה החוזרת של הצד החרד נחווית אצל הנמנע כלחץ, ולכן הוא מתרחק. ההתרחקות של הנמנע נחווית אצל החרד כהוכחה, ולכן הוא בודק שוב. בכתבה על ביטחון רגשי, כשאדם אהוב מתחיל להרגיש כמו איום, תיארנו את אותו מנגנון מהצד של הגוף.
למה חרד ונמנע מוצאים זה את זה
במחקר שפורסם ב-1994 עקבו לי קירקפטריק וקית' דייוויס אחרי 354 זוגות בקשר רציני. הם לא מצאו אף זוג שבו שני בני הזוג חרדים, ולא אף זוג שבו שניהם נמנעים. הבחירה לא הייתה אקראית. ועוד ממצא שהפתיע אותם: הקשרים של גברים נמנעים ושל נשים חרדות היו יציבים במיוחד לאורך שלוש שנים, למרות ששני בני הזוג דירגו אותם בהתחלה נמוך יחסית.
המחקר בדק זוגות הטרוסקסואלים בארצות הברית לפני יותר משלושים שנה, ולכן אי אפשר להסיק ממנו שזה תמיד הגבר שמתרחק. מה שכן אפשר לקחת ממנו הוא הרעיון שפרלי מנסח באתר שלו: אנשים נוטים להגיע לקשרים עם בני זוג שמאשרים את מה שהם כבר מאמינים לגבי קשרים. מי שבטוח שבסוף עוזבים אותו מוצא מישהו שמתרחק. מי שבטוח שקרבה חונקת מוצא מישהו שמתקרב. הקשר מרגיש מוכר מההתחלה, ומה שמוכר נוטה להרגיש כמו בית, גם כשהוא כואב.
זה גם מה שקורה כשאותו סוף חוזר עם בן זוג חדש, כמו שתיארנו בכתבה על דפוסים בזוגיות שחוזרים גם כשהאדם מולכם התחלף.
