"אחרי כל מה שאני עושה בשבילך, זה מה שאני מקבל?" מי שאומר את המשפט הזה מרגיש באותו רגע שלא רואים אותו. מי ששומע אותו בכל ויכוח, שנה אחרי שנה, לומד משהו אחר: שכל בקשה שלו נשמעת כמו התקפה, ושאת הערב יבלה בהרגעה במקום בשיחה.
את התחושה הזאת אנשים מחפשים היום בגוגל תחת השם "נרקיסיסט סמוי". המונח לא מופיע כאבחנה בספרי האבחנות, אבל יש לו היסטוריה מחקרית אמיתית. ומה שהמחקר מצא מסובך יותר ממה שרשימות הסימנים ברשת מציעות.
"נרקיסיסט סמוי" הוא כינוי לא רשמי למה שהמחקר מכנה נרקיסיזם פגיע: רגישות חריפה לביקורת, חרדה והתגוננות, לצד אותו מרכז של עיסוק בעצמי וקושי להתחשב באחר. בזוגיות זה נראה פחות כמו התנשאות ויותר כמו עלבון שמנהל את הבית. אבחנה של הפרעת אישיות אפשר לקבל רק מאיש מקצוע.
מאיפה הגיעה המילה "סמוי"
ב-1991 פרסם הפסיכולוג פול וינק מברקלי מחקר שניסה להבין למה שאלונים שונים של נרקיסיזם כמעט לא מתואמים זה עם זה. הוא ניתח שישה סולמות כאלה ומצא שהם מודדים שני דברים שונים, שכמעט אינם קשורים זה לזה. את האחד כינה "פגיעות ורגישות", ואת השני "גרנדיוזיות ורצון להתבלט".
שני הצדדים חלקו מרכז משותף: יוהרה, פינוק עצמי והתעלמות מאחרים. אבל מעבר לזה הם נראו כמו שני אנשים שונים. הצד הגרנדיוזי היה קשור למוחצנות, לביטחון עצמי, להתבלטות ולתוקפנות. הצד הפגיע היה קשור למופנמות, להתגוננות, לחרדה ולתחושה של פגיעות מול מה שהחיים מביאים. וינק הציע להבחין בין נרקיסיזם "גלוי" לנרקיסיזם "סמוי", ומשם הגיע המונח.
עשרים שנה אחר כך, ג'ושוע מילר ועמיתיו ניתחו שלושה שאלונים מרכזיים אצל 858 משתתפים, וקיבלו שוב שני ממדים: נרקיסיזם גרנדיוזי ונרקיסיזם פגיע. אנשים שגבוהים באחד מהם נוטים להתנהל מול אחרים בצורה עוינת, אבל הממדים נבדלים מאוד ברמת החרדה והרגשנות וברמת המוחצנות.
שני פנים, ולא תמיד שני אנשים
כאן מגיע החלק שרשימות הסימנים מדלגות עליו. בסקירה מ-2010 טענו אהרון פינקוס ומרק לוקוביצקי שהשאלה היא איך לתאר את שני הממדים, ושאין סיבה לחלק אנשים לשני "סוגים" נפרדים. הם המליצו לשלב גם גרנדיוזיות וגם פגיעות בקריטריונים לאבחנה, ולהפסיק לדבר על נרקיסיזם "גלוי" ו"סמוי" כאילו היו שני טיפוסים קבועים. באותה סקירה הם הצביעו על פער בולט: אבחנה רשמית של הפרעת אישיות נרקיסיסטית נדירה יחסית, בעוד שאנשי מקצוע משתמשים בתווית "נרקיסיזם" הרבה יותר.
במילים פשוטות, אותו אדם יכול להיראות בטוח בעצמו מול זרים ונעלב ומכונס בבית. "סמוי" מתאר את הדרך שבה הדבר מתבטא, ולא זן נפרד של בני אדם.
וגם ההפך נכון. בן זוג רגיש לביקורת הוא לא בהכרח נרקיסיסט. חרדה, דיכאון, תקופה של משבר או חרדת נטישה יכולים לייצר עלבון מהיר והתגוננות. על ההבדל בין מי שזקוק לעוד קרבה לבין מי שזקוק לעוד מרחק כתבנו בכתבה סגנון התקשרות: כשאחד צריך עוד קרבה והשני צריך עוד מרחק.
איך זה נשמע בצד השני
הטבלה הבאה לא באה לאבחן אף אחד. היא מתארת איך משפטים שחוזרים על עצמם נוחתים על מי שחי לצידם, ומה הם עלולים לעשות לקשר לאורך זמן.
| אחד אומר | השני שומע | מה זה עלול לעשות לאורך זמן |
|---|---|---|
| "את תמיד מוצאת מה לא בסדר בי" | אסור להעיר, גם על דבר קטן | מפסיקים לבקש דברים |
| "אף אחד לא מבין כמה קשה לי" | הקושי שלי פחות חשוב | מפסיקים לשתף בקשיים |
| "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך" | אני חייב משהו, ואני לא יודע מה | ההתנצלות הופכת לברירת מחדל |
| "עם החברים שלך אני מרגיש מיותר" | עדיף לוותר על המפגש | נפגשים פחות עם אנשים אחרים |
יש עוד צד לדינמיקה הזו. מחקר איטלקי וישראלי מ-2024, שבו השתתף גיא דורון מאוניברסיטת רייכמן, בדק 310 אנשים שדיווחו על תסמינים של ROCD, כלומר עיסוק כפייתי בספקות לגבי בן הזוג או הקשר. אצלם, תכונות של נרקיסיזם פגיע היו קשורות לעיסוק חוזר בפגמים של בן הזוג. חלק מהקשר הוסבר על ידי ערך עצמי שתלוי בשאלה כמה בן הזוג "שווה". זה מדגם מסוים, ואי אפשר להכליל ממנו על כל זוג, אבל הוא מסביר למה אותו אדם יכול להיות רגיש מאוד לביקורת ובו בזמן ביקורתי מאוד כלפי בן הזוג.
על הרגע שבו האדם הקרוב מתחיל להרגיש כמו איום כתבנו בכתבה למה אדם אהוב יכול להתחיל להרגיש כמו איום. ועל ההרגל לומר "כן" כדי לא להצית עוד ויכוח, בכתבה למה אנחנו אומרים כן כשאנחנו מתכוונים ללא.
