הדימוי הנפוץ של תלישת שיער הוא של מישהו לחוץ שתולש בכוונה, ברגע של משבר. אצל הרבה אנשים זה נראה אחרת לגמרי. היד עולה אל הראש באמצע קריאה, מול מסך או בנסיעה, ורק אחרי כמה דקות מגלים שעל השולחן כבר מונחות שערות. במחקר של כריסטופר פלסנר ועמיתיו מ-2008, שנעשה יחד עם המועצה המדעית של קרן TLC האמריקאית וכלל כ-1,700 אנשים שדיווחו על תלישה, החוקרים הבחינו בין שני סגנונות: תלישה "אוטומטית", שקורה כמעט בלי מודעות, ותלישה "ממוקדת", שבאה כתגובה לדחף או לרגש. ניתוח מאוחר יותר של אותו שאלון הראה שהחלוקה הזו פחות חדה ממה שחשבו, אבל ההבחנה עצמה עוזרת להבין למה כוח רצון לא מספיק.
תלישת שיער כפייתית (טריכוטילומניה) היא דחף חוזר לתלוש שיער מהראש, מהגבות או מהריסים, שקשה מאוד לעצור. הטיפול שנמצא היעיל ביותר נקרא היפוך הרגל: לומדים לזהות מתי היד מתחילה לזוז, ומחליפים את התנועה בפעולה אחרת. כוח רצון לבדו כמעט אף פעם לא מספיק.
מה זה תלישת שיער כפייתית, בשפה פשוטה
שירות הבריאות הבריטי (NHS) מתאר את זה כך: דחף חזק לתלוש שיער, מתח שעולה עד שהתלישה קורה, ואחריה הקלה. התלישה יכולה להיות מהקרקפת, מהגבות, מהריסים או מאזורים אחרים בגוף. יכולות להיווצר קרחות בצורה לא רגילה, לא סימטרית בין שני צדי הראש. בשפה המקצועית קוראים לזה טריכוטילומניה (Trichotillomania), ובספר האבחנות האמריקאי DSM-5 היא מסווגת באותה משפחה של OCD.
ההבדל מ-OCD קלאסי עוזר להבין את הטיפול. ב-OCD יש בדרך כלל מחשבה טורדנית, ואחריה טקס שנועד לנטרל אותה, כמו בדיקה חוזרת של הדלת. בתלישת שיער אין תמיד מחשבה כזו. לפי ה-NHS, יש מתח שעולה בגוף, והתלישה מורידה אותו לזמן קצר. כתבנו על הלופ של הבדיקה ב-OCD בכתבה למה בדיקה חוזרת מרגיעה רק לרגע, ורואים שם מנגנון דומה של הקלה קצרה שמחזקת את הדחף הבא.
כמה אנשים מתמודדים עם זה
יותר ממה שנדמה. בסקר של ג'ון גרנט ועמיתיו מ-2020, שכלל 10,169 מבוגרים בארצות הברית, 1.7% דיווחו על תלישת שיער כפייתית בהווה. השיעור היה כמעט זהה אצל גברים ונשים, אף שנשים דיווחו על מצוקה חמורה יותר. 79% מהמשתתפים עם הבעיה דיווחו גם על קושי נפשי נוסף, בעיקר חרדה, דיכאון, OCD, פוסט טראומה או הפרעת קשב.
כדאי לקרוא את המספרים בזהירות. זה סקר מקוון, לא מדגם אקראי, והאבחנה בו דווחה על ידי המשתתפים עצמם, בלי ראיון קליני. כשהחוקרים ספרו רק את מי שאמרו שאיש מקצוע אבחן אותם, השיעור ירד לכ-1%. ועדיין, גם לפי ההערכה הזהירה, מדובר באדם אחד מתוך מאה בערך. בישראל אין נתון מקביל שמצאנו.
למה "פשוט תפסיקו" לא עובד
הסיבה הראשונה היא שחלק גדול מהתלישה קורה בלי מודעות. אי אפשר להחליט לעצור משהו שלא שמים לב שהוא מתחיל. הסיבה השנייה היא ההקלה. לפי ה-NHS, מי שתולשים מרגישים מתח שעולה ואז רגיעה אחרי התלישה. הרגיעה הזו מלמדת את הגוף שהתלישה עובדת, ובפעם הבאה הדחף מגיע מהר יותר. כמו כל הרגל, התנועה נקשרת למקום, לשעה ולמצב, ולכן היא חוזרת שם שוב ושוב. על הכוח של הרמזים האלה כתבנו בכתבה למה הרגלים חזקים מהחלטות.
ויש גם הבושה. ה-NHS מציין שתלישת שיער מלווה הרבה פעמים בבושה ובערך עצמי נמוך, ושאנשים נוטים להסתיר אותה. הסתרה יכולה להיות כובע, איפור על הגבות, ובעיקר שתיקה. השתיקה הזו מרחיקה מעזרה, והביקורת העצמית מוסיפה עוד מתח, שהוא בדיוק מה שהיד מנסה להוריד.
מה הטיפול עושה
הטיפול המקובל, לפי ה-NHS, הוא היפוך הרגל (Habit Reversal Training), שיטה מתוך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי (CBT). הוא כולל כמה חלקים:
- רישום של כל פעם שתולשים: איפה, מתי, באיזו יד, ומה הרגשתם לפני.
- זיהוי הטריגרים, המצבים והתחושות שבהם התלישה מתחילה.
- תנועה מתחרה: פעולה של הידיים שלא מאפשרת לתלוש באותו רגע, כמו לחיצה של אגרוף או של כדור רך.
- תמיכה של בני משפחה או חברים, שיודעים מה קורה ועוזרים בלי לבקר.
המחקר תומך בזה. מטה אנליזה של ג'וזף מקגוויר ועמיתיו מ-2014, שאספה 11 ניסויים מבוקרים, מצאה שלטיפול התנהגותי יש השפעה גדולה על חומרת התלישה. ההשפעה הייתה גדולה יותר כשהטיפול היה ארוך יותר וכשנוספו לו רכיבים שעוסקים ברגש, כמו טיפול בקבלה ומחויבות (ACT). שני הגורמים האלה הופיעו באותם ניסויים, ולכן החוקרים לא יכלו להפריד ביניהם. בניסוי קטן של דאגלס וודס ועמיתיו מ-2006, השילוב של היפוך הרגל עם ACT הפחית את חומרת התלישה ואת מספר השערות, וחלק גדול מהשיפור נשמר שלושה חודשים אחרי.
המגבלות: מספר הניסויים קטן, רובם בדקו תוצאות לטווח קצר, ומעט מהם עסקו בילדים ובני נוער. ומה לגבי תרופות? באותה מטה אנליזה, לתרופות מקבוצת נוגדי הדיכאון (SRI) נמצאה השפעה בינונית ופחות יציבה, וה-NHS כותב שנוגדי דיכאון בדרך כלל לא ניתנים לבעיה הזו. כל החלטה על תרופה היא של רופא או פסיכיאטר.
