מערכת היחסים עם מערכת העיכול: למה אנחנו מצפים מהבטן לעשות את הבלתי אפשרי?

למה אנחנו מצפים ממערכת העיכול לעשות את הבלתי אפשרי?

יש דברים שאנחנו פשוט לא היינו מעזים לעשות.
לא היינו ממלאים את מיכל הדלק של הרכב בקולה, ואז מתפלאים שהוא מקרטע.
לא היינו משקים עציץ פעם בחודש, ואז כועסים עליו שהוא נובל.
לא היינו זורקים את כל הכביסה המלוכלכת של השבוע למכונה אחת, דוחפים את הדלת בכוח, ואז מתפלאים שהיא מסתובבת ממש בקושי.

משום מה, כשזה מגיע לגוף שלנו, ההיגיון הזה פתאום נעלם.
אנחנו שותים קפה במקום ארוחת בוקר,
דוחים את הרעב כי "אין זמן",
אוכלים מול המחשב, באמצע שיחת טלפון או בנסיעה.
מעמיסים ארוחה גדולה בסוף היום, בדיוק כשהגוף כבר מותש.

ואז, כשהבטן נפוחה, כואבת, יש צרבת, או עצירות אנחנו שואלים:
"מה הבעיה עם הבטן שלי"?
אולי השאלה המעניינת יותר היא
מי באמת מקשה כאן על מי ?
כי אם יש מערכת אחת בגוף שמקבלת מאיתנו את התנאים הכי קשים,
ובכל זאת ממשיכה לעבוד כמעט בלי הפסקה, זאת כנראה היא.

סליחה, אין לי זמן להיות רעבה

יש משפט שאני שומעת לא מעט בשיחה על בניית תפריט תזונתי,
"מה אני יעשה? אני פשוט שוכח לאכול."
והמשפט הזה מצליח להפתיע אותי כל פעם.
כי הוא מספר סיפור הרבה יותר גדול מרק ארוחה שנשכחה.
תחשבו על זה לרגע.
כמה פעמים באמת קרה ששכחתם להיכנס להתקלח?
או לבדוק את עצמכם במראה?
כנראה שלא הרבה.
אבל לאכול?
על זה דווקא הצלחנו לוותר.
ולא בגלל שהגוף הפסיק לבקש.
אלא בגלל שלמדנו להשתיק אותו.
עוד קפה.
עוד ישיבה או "שיחה חשובה",
עוד קרקר להרגיע את הרעב.
"אני אשב לאכול אחר כך."
הבעיה היא שמערכת העיכול לא עובדת לפי היומן שלנו.
היא לא יודעת שיש פקקים,

או שצריך להספיק לאסוף את הילדים.
היא יודעת דבר אחד בלבד,
שהגוף זקוק לאנרגיה.
כשאנחנו רעבים, הגוף שולח לנו איתות.
לא פקודה.
איתות.

אחד ההורמונים המרכזיים שאחראים לכך הוא גרלין, שמאותת למוח שהגיע הזמן לאכול. בהמשך, כשהארוחה מתקדמת והגוף מתחיל לקלוט את חומרי המזון,
נכנסים לפעולה מנגנוני שובע המערבים בין היתר את לפטין, לצד הורמונים נוספים שמסייעים לסיים את הארוחה בזמן.

אבל כמו כל מנגנון בגוף, גם הם מושפעים מההרגלים שלנו.
אחרי מספיק פעמים שבהן אמרנו לרעב "עוד מעט", לא תמיד תחושת הרעב תגיע באותה העוצמה או באותו התזמון.
כי גם הגוף מסתגל לדפוסים שאנחנו מלמדים אותו.

ולפעמים, מה שאנחנו בכלל מפרשים כרעב, הוא פשוט... צמא.

מחקרים מראים שאנשים רבים מתקשים להבחין בין תחושת צמא לבין תחושת רעב, משום שחלק מהאיתותים שהגוף שולח דומים מאוד.
לכן, בתור התחלה,
לפני שאתם פותחים את המקרר בפעם הבאה,
שתו כוס מים.
חכו לאחר מכן כמה דקות.
ותנו לגוף הזדמנות לדייק את עצמו.
יש לי תחושה שאם מערכת העיכול הייתה יכולה לבחור משאלה אחת,
היא לא הייתה מבקשת תפריט מושלם.
היא הייתה מבקשת דבר הרבה יותר צנוע,
שנפסיק להתייחס לרעב כאילו הוא הפרעה בלוח הזמנים שלנו.

כשהעייפות אחרי האוכל היא דווקא סימן שהגוף עובד

יש עוד משפט שאני שומעת לא מעט
"אכלתי ארוחת צהריים, ועכשיו אני גמור. כנראה שהאוכל הזה לא עושה לי טוב."
לפעמים זה נכון.
אבל הרבה פעמים, העייפות הזאת היא דווקא חדשות טובות.
היא סימן שמערכת העיכול עושה בדיוק את מה שביקשנו ממנה לעשות.
אנחנו נוטים לחשוב על אנרגיה כאילו היא בלתי מוגבלת.

כאילו הגוף יכול לעכל ארוחה גדולה, לחשוב בחדות, לרוץ בין פגישות, להרים ילדים, לענות למיילים ולהישאר באותה רמת ערנות כל הזמן.
אבל הגוף עובד אחרת,
יש לו תקציב אנרגיה.

וכמו כל תקציב, גם הוא מתחלק לפי סדרי עדיפויות.
אחרי הארוחה, חלק גדול יותר מהמשאבים מופנה למערכת העיכול.

יש עלייה בפעילות מערכת העצבים הפאראסימפתטית - זו שאחראית על מצבRest & Digest ומתרחשים שינויים הורמונליים ופיזיולוגיים שתומכים בפירוק המזון ובספיגתו.
לכן, אצל אנשים רבים, תחושת עייפות קלה אחרי האוכל היא תגובה טבעית לחלוטין.

מחקרים מתארים את התופעה הזאת בשם Postprandial Somnolence - "ישנוניות לאחר הארוחה" - ומראים שהיא חלק מתגובה פיזיולוגית תקינה, בעיקר לאחר ארוחות גדולות או עשירות בפחמימות.
במקום להילחם בתחושה הזאת עם עוד כוס קפה, לפעמים שווה לעשות משהו הרבה יותר קל.
לשבת.
לא לישון, רק לשבת.
עשר דקות.
רבע שעה.
אם אפשר, אפילו עשרים.
במרפסת, בגינה.
או סתם בלי עוד משימה על הדרך.

ברוב המקרים, כשהגוף מסיים את החלק הראשוני של עבודת העיכול, גם תחושת הערנות מתחילה לחזור בהדרגה.
אולי העייפות שאחרי האוכל היא לא תקלה שצריך לתקן.

אולי היא פשוט תזכורת קטנה לכך שגם מערכת העיכול מבקשת מדי פעם את אותו הדבר שאנחנו כל כך מתקשים לתת לעצמנו.
כמה דקות של שקט כדי לעשות את העבודה כמו שצריך.

למה אנחנו מרגישים שארוחה לא באמת הסתיימה בלי משהו קטן ומתוק?

יש רגע כזה, שאני בטוחה שרובכם מכירים.
סיימתם לאכול, הבטן מלאה,
מפוצצת.
ואז מישהו מציע:
"רוצה משהו מתוק?"
ובאורח פלא, ואפילו די מהר, מתפנה לו עוד מקום .
"כן... תביא משהו, קטן אבל."
וזה מעניין כי לפני רגע אמרנו שאין מקום לעוד ביס מהמנה העיקרית,
איך פתאום יש מקום לעוגייה, קוביית שוקולד או כפית גלידה?
התשובה היא שלא תמיד מדובר ברעב,
הרבה פעמים מדובר בהרגל.
המוח שלנו אוהב דפוסים,
הוא כל הזמן מחפש קיצורי דרך.
אם במשך שנים כל ארוחה הסתיימה במשהו מתוק, מבחינתו זאת פשוט הדרך שבה ארוחה אמורה להסתיים.
כמו נקודה בסוף משפט.
לכן, כשהמתוק לא מגיע, לפעמים לא הגוף מרגיש שחסר משהו.
אלא המוח.
הוא רק מחכה לפרק האחרון בסיפור שהוא כבר מכיר בעל פה.
זאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לשאול את השאלה הבאה :
"אם לא היה קינוח על השולחן, עדיין הייתם מחפשים משהו מתוק" ?
לפעמים התשובה היא כן.
ואז באמת מתחשק ליהנות ממשהו קטן, ואין בזה שום דבר פסול.
אבל הרבה פעמים מגיע חיוך קטן,
ונופלת ההבנה שהחשק לא התחיל בבטן,
הוא התחיל בהרגל.
אני מאמינה גדולה בהנאה מאוכל,
אוכל הוא הרבה יותר מקלוריות -
הוא משפחה, תרבות,
חוויות, נחמה,
וחלק מרגעים מאד שמחים בחיים.
אבל יש הבדל קטן, והוא משמעותי.
כי בסופו של דבר, אורח חיים מאוזן לא מתחיל בלהפסיק לאכול מתוק,
הוא מתחיל ביכולת לעצור לרגע, ולהבין מאיזה צורך עלה החשק?
כשעושים זאת,
מגלים לעיתים קרובות שזה הרגל קטן, שכבר מזמן הפסיק לשרת אותנו, אבל עדיין יושב איתנו כמעט בכל ארוחה.
כי משקל תקין, גוף חטוב ובריאות טובה אינם תוצאה של החלטה אחת גדולה.
הם בדרך כלל אוסף של רגעים קטנים כאלה, רגעים שבהם למדנו להבחין בין מה שבאמת עושה לנו טוב,
לבין מה שפשוט התרגלנו לעשות.

למה דווקא בלילה אנחנו מרגישים שחייבים לנשנש?

יש וידוי קטן שאני יכולה לשתף...
גם אני מכירה את הרגע הזה,
הבית שקט,
היום כבר כמעט נגמר.
ופתאום מגיע החשק לפתוח את הארון ולנשנש משהו מול הטלוויזיה,
לא תמיד כי אני רעבה.
אצלי זה קורה בדרך כלל כשאני נשארת ערה, למרות שהגוף שלי כבר היה מעדיף ללכת לישון.
עם השנים למדתי לא לכעוס על עצמי ברגעים האלה,
דווקא הסקרנות לימדה אותי הרבה יותר מהאשמה.
במקום להגיד לעצמי: "למה שוב נשנשת?" התחלתי לשאול:
מה הגוף שלי באמת מבקש עכשיו?
יש ימים שבהם התשובה היא באמת רעב,
גם לי יש ימים עמוסים שבהם כביכול "שכחתי" לאכול.
אבל יש גם ערבים שבהם הגוף בכלל לא מבקש אוכל,
הוא מבקש לסיים את היום עם רגע קטן של שקט, פינוק או נחמה.
ומתוק, בואו נודה באמת, יודע לעשות את זה מצוין.
וזה כל כך אנושי.
דווקא היכולת לעצור לרגע ולהתבונן, בלי לשפוט את עצמנו, משנה את כל התמונה.
כי ברגע שמבינים מה באמת עומד מאחורי החשק,
הרבה יותר קל לבחור אם להיענות לו או לא.
ויש גם הסבר פשוט נוסף.
לא מעט אנשים כל כך עסוקים במשך היום, עד שאין להם זמן להיות רעבים.
יש בדרך כלל קפה,
ואיזה משהו קטן "עד שאגיע לאכול".
וכשהערב סוף סוף מגיע, הגוף מבין שהמרוץ נגמר,
עכשיו אפשר סוף סוף לבקש את מה שהיה חסר לו כל היום -
אוכל.
ויש מי שאכל מסודר לאורך היום,
אבל נשאר ער הרבה מעבר למה שהגוף שלו באמת צריך.
ככל שאנחנו ממשיכים להיות ערים, הגוף ממשיך לצרוך אנרגיה.
והמוח, שמחפש מקור זמין ומהיר,
מתחיל לשלוח יותר מחשבות על אוכל, במיוחד על פחמימות ומתוק.
לא כי חסר לנו כוח רצון,
אלא כי מבחינתו זו הדרך היעילה ביותר להשיג אנרגיה זמינה.
וגם כאן, ככל שמבינים טוב יותר את הגוף, היחס לעצמנו משתנה.
במקום לומר:
"אין לי משמעת,"
אפשר לעצור לרגע ולשאול:
מה הגוף מבקש עכשיו? ומה בעצם מבקש ההרגל?
מבחינתי, אלה השאלות שעליהן נבנה אורח חיים בריא,
אין דבר כזה לאכול מושלם,
יש אפשרות להפסיק להילחם בעצמנו.
כי כשיש הבנה, הרבה יותר קל להשתנות.
לא ביום אחד, גם לא בכוח.
לאט לאט.
בדיוק בקצב שבו הגוף לומד שאפשר לסמוך עלינו שוב.

למה כל כך קשה לנו להתמיד, גם כשאנחנו יודעים בדיוק מה נכון לנו?

אם תשאלו אנשים מה צריך לעשות כדי לשפר את הבריאות שלהם,
רובם כבר יודעים את התשובה.
לאכול קצת יותר טוב ומסודר,
לזוז יותר,
לישון בשעה סבירה,
לשתות יותר מים,
להפחית סטרס,
אלה לא סודות.
ובכל זאת, אם הידע היה מספיק,
כנראה שלא היינו ממשיכים לחפש עוד דיאטה, עוד שיטה, עוד הבטחה.
אז מה באמת חסר?
אני חושבת שהתשובה היא לא ידע,
אלא אמון.
הרבה יותר קל להתחייב לפתרון שמבטיח תוצאה תוך שבועיים,
מאשר לתהליך שאומר בכנות:
"תן לגוף זמן."
לא כי אנחנו עצלנים,
אלא כי אנחנו בני אדם.
אנחנו אוהבים ודאות,
להרגיש שאנחנו שולטים בתוצאה.
אבל אורח חיים בריא לא מגיע עם חוזה.

אף אחד לא יכול להבטיח שבדיוק בעוד שלושה חודשים תרגישו אחרת.
והפער הזה, בין ההשקעה לבין חוסר הוודאות, מפחיד לא מעט אנשים.
אולי בגלל זה כל כך קל להתאהב בעוד טרנד.
בעוד דיאטה.
בעוד כותרת שמבטיחה לעשות בשבילנו את העבודה.
אין בזה שום דבר טיפשי.
יש בזה הרבה תקווה.
כולנו היינו רוצים להאמין שקיים קיצור דרך.

אבל עם השנים למדתי משהו שהקליניקה מזכירה לי כמעט בכל יום מחדש.
הגוף כמעט אף פעם לא מחפש קיצורי דרך,
הוא מחפש שנעבוד איתו, ולא נגדו.
וכשזה קורה, הוא גם בדרך כלל יודע לעשות את מה שהוא נועד לעשות.
בקצב שלו.
לפעמים מהר מכפי שציפינו,
ולפעמים לאט יותר ממה שהיינו רוצים.
אבל תמיד מתוך היגיון.
אני חושבת שזאת אחת הסיבות שאני פחות מתחברת למילה "דיאטה",
כי דיאטה היא משהו שמתחילים, מחזיקים מעמד,
ואז מחכים כבר לרגע שבו יהיה אפשר להפסיק.

אורח חיים עובד בדיוק הפוך.
הוא לא שואל כמה זמן נצליח להחזיק,
הוא שואל האם הדרך שבחרנו היא דרך שנוכל באמת לחיות איתה.
מצחיק שהפירוש של המילה 'דיאטה' מיוונית עתיקה הוא דווקא 'אורח חיים',
כנראה היא קיבלה טוויסט שיווקי קיצוני לאורך הדרך.
כי בסופו של דבר, השאלה היא לא אם אנחנו מסוגלים להשתנות.
רוב האנשים כבר הוכיחו לעצמם שהם מסוגלים.

השאלה היא אם בחרנו דרך שגם הגוף שלנו ירצה להמשיך ללכת בה.
בעיניי, שם מתחיל ההבדל בין שינוי זמני...
לבין בריאות שנשארת איתנו לאורך שנים.

אפילוג | הבטן היא רק ההתחלה

מערכות היחסים בין כל האיברים בגוף, באדם בריא, מתקשרות כמו קונצרט מושלם.

עם זאת, למדנו להסתכל על כל מערכת בגוף כאינדיבידואל בפני עצמו.
אנחנו רגילים לחשוב על מערכת העיכול כמקום שאליו פשוט מגיע האוכל.
בפועל, היא הרבה יותר מזה.
היא אחת המערכות המשפיעות ביותר על איכות החיים שלנו.
כשהיא מתפקדת היטב, אנחנו לא מרגישים אותה.
אנחנו פשוט מרגישים... מעולה.
יש יותר אנרגיה,
הראש צלול יותר,
מערכת החיסון מתפקדת טוב יותר,
השינה עמוקה יותר,
קל יותר להתרכז,
אפילו היכולת להתמודד עם עומס ומתח משתנה.
ולא במקרה.

בשנים האחרונות המחקר על ציר המעי מוח הולך ומעמיק, ומראה שמערכת העיכול והמוח מנהלים ביניהם שיחה בלתי פוסקת.

אחד השחקנים המרכזיים בשיחה הזאת הוא עצב הוואגוס: מעין "כביש מהיר" של מידע, שמעביר מסרים בין המוח, מערכת העיכול ואיברים נוספים לאורך כל שעות היום.

זאת גם אחת הסיבות שתרגולים פשוטים כמו נשימות איטיות ועמוקות,
הליכה רגועה אחרי ארוחה, שירה, זמזום או מדיטציה נמצאו במחקרים כמגבירים את הפעילות של עצב הוואגוס,
ובכך עשויים לתרום לוויסות מערכת העצבים ולתחושת רווחה כללית.
תחשבו איזה מדהים זה, דוגמא מופלאה לאחת מדרכי התקשורת בין המערכות בגוף (נשימה עמוקה משפיעה על עיכול תקין משפיעה על איזון מערכת העצבים).

אנחנו רגילים להפריד בין הגוף לבין החיים.
בין עיכול לבין מצב רוח,
בין אוכל לבין ריכוז וזיכרון,
אבל הגוף לא באמת מכיר את ההפרדות האלה,
הכול מחובר.
זאת אולי הסיבה שאני כל כך אוהבת נטורופתיה,
לא כי היא מחפשת פתרונות קסם,
אלא כי היא מזכירה לנו להסתכל על האדם כמערכת אחת שלמה.
עכשיו, אני לא באמת מקווה שאחרי הכתבה הזאת תאכלו אחרת כבר ממחר בבוקר,

אבל אני כן מקווה שמשהו אחד קטן ישתנה.

שבפעם הבאה שהבטן תכאב, שתהיו עייפים אחרי האוכל, או שתרגישו שהגוף "לא משתף פעולה", לא תשאלו מיד:
"מה הבעיה במערכת העיכול שלי?"
אלא אולי תעצרו לרגע ותשאלו שאלה אחרת
"מה היא מנסה לספר לי?"
וכאן חברות וחברים, נמצא כל ההבדל,
בין להילחם בגוף,
לבין פשוט להרגיש טוב יותר...