יום ראשון, תשע ועשרים בערב, דירת ארבעה חדרים בראשון לציון. התיק הירוק עדיין עומד ליד דלת הכניסה, חצי פתוח, ומכונת הכביסה עובדת כבר על הסבב השלישי של מדים. הוא חזר אתמול אחרי סבב ארוך, נרדם על הספה באמצע סרט, והבוקר התעורר לבית שעובד כמו שעון. היא אורזת קופסאות אוכל לגן ולבית הספר, הבת הגדולה יודעת בדיוק באיזה מדף מחכה הסנדוויץ' שלה, ואף אחד לא שואל אותו מי לוקח מחר. הוא מציע עזרה, שומע "זה בסדר, אני כבר בעניין", ונשאר לעמוד במטבח עם כוס תה שמתקררת. חזרה ממילואים נראית מבחוץ כמו סוף של סיפור. אצל הרבה זוגות היא בעצם תחילת פרק שאף אחד לא הכין אותם אליו.
אחרי חזרה ממילואים, הקושי הזוגי הנפוץ קשור בדרך כלל לשגרה שנבנתה בזמן ההיעדרות, הרבה יותר מאשר לאהבה עצמה. מי שנשאר בבית למד לנהל לבד, ומי שחזר עוד מחפש את מקומו. מה שעוזר הוא שיחה מפורשת על מי עושה מה, וסבלנות לשבועות הראשונים בלי לפרש כל ריחוק כדחייה. כשהמצוקה לא נרגעת, פונים לעזרה.
בכתבה הזאת הוא זה שחזר והיא זו שנשארה, כי ככה נראית התמונה בהרבה בתים. יש לא מעט משפחות שבהן זה הפוך, ויש בתים שבהם שני בני הזוג במילואים בתורות. המנגנון דומה בכולם.
מה בעצם קרה לבית בזמן שהוא לא היה?
מי שנשאר בבית לא לקח הפסקה מהחיים. הוא המשיך לנהל עבודה וילדים, את ההסעה של 7:20 ואת קבוצת הוואטסאפ של כיתה ב', ובשביל לשרוד את זה נבנתה מערכת. היציאה מהבית זזה בעשר דקות, ארוחת הערב של יום שלישי הפכה לפסטה קבועה, והקטן התרגל להירדם במיטה הגדולה. אף אחת מההחלטות האלה לא התקבלה נגד מי שהיה בחוץ. הן התקבלו כי מישהו היה צריך להחליט, באותו ערב.
המחיר של המערכת הזאת ידוע למי שהחזיק אותה. בהערכה של תוכנית התמיכה של ויצו לנשות מילואימניקים, שפורסמה במעריב ביולי, 87% מהמשתתפות תיארו עומס רגשי ותפקודי כבד. הסיבות שעלו הכי הרבה היו הורות בלי בן הזוג ובדידות. יותר ממחצית אמרו שהן צריכות תמיכה רגשית, ורבות לא פנו אליה, בין היתר מתוך תחושה שזה לא מגיע להן.
וכשהוא חוזר, המערכת לא מתפרקת מעצמה. היא עובדת, ובדיוק בגלל זה קשה להחזיר אליה מישהו. אין בה חור שמחכה לו.
"נוכחות עמומה": מה מצאו החוקרים שליוו משפחות מילואים
ב-2008 פרסמה קבוצת חוקרים אמריקאית בהובלת אנתוני פייבר מחקר שעקב אחרי חיילי מילואים שחזרו מעיראק, בני זוגם והוריהם. הם ראיינו 34 משתתפים שבע פעמים לאורך השנה הראשונה שאחרי החזרה. המושג שבמרכז המחקר נקרא עמימות גבולות, מצב שבו בני המשפחה לא בטוחים מי בפנים ומי בחוץ, ומי אחראי על מה.
בזמן השירות החוקרים תיארו "היעדרות עמומה": האדם רחוק בגוף ונוכח מאוד בראש של כולם. אחרי החזרה הופיע ההפך, "נוכחות עמומה". הוא יושב בסלון, ומשהו בו עוד לא הגיע. בני המשפחה סיפרו שהם מהססים לבקש ממנו לחזור לתפקידים, כי לא ידעו אם הוא מוכן ולא ידעו כמה זמן הוא צריך. החיילים מצדם תיארו את השאלה ההפוכה: איך נכנסים חזרה בלי להרוס שגרה שאחרים בנו. אחד מהם, נשוי חמש שנים, אמר לחוקרים שאשתו התרגלה לנהל דברים בדרך שלה, והוא התרגל לנהל אותם בדרך שלו, ואחר כך היו צריכים ללמוד להיות שוב אחד.
ממצא נוסף נוגע לשיחה עצמה. כשבן הזוג רחוק, מי שבבית מפסיק לעדכן על כל פרט קטן. אין טעם לדווח על כל שינוי בלוח הזמנים למישהו שלא יכול לעשות איתו כלום. אחרי החזרה, השתיקה הזאת נשארת כהרגל, והזוג צריך לחזור להתייעץ על דברים שבמשך חודשים הוחלטו לבד.
כשהיא אומרת "אני כבר בעניין", מה הוא שומע?
כאן מתחילות רוב אי ההבנות. היא אומרת "זה בסדר, אני כבר בעניין" מתוך עייפות, או מתוך רצון לחסוך ממנו עוד משימה. הוא שומע שהבית הסתדר יופי בלעדיו. כשהוא מנסה לעזור ומערבב את הסדר ("היא לא אוכלת את הגבינה הזאת כבר חודשיים"), היא שומעת ביקורת על השיטה שהחזיקה את כולם. כל אחד מהם צודק לגבי מה שהוא מרגיש, ובאותו זמן מפספס מה הצד השני ניסה להגיד.
החוקרות ליאן נובלוך וג'ניפר טייס בדקו את התקופה הזאת אצל זוגות צבאיים בארצות הברית, ומצאו שני דברים שחוזרים. האחד הוא אי ודאות לגבי הקשר עצמו, והשני הוא הפרעה: התחושה שבן הזוג נכנס לך לתוך התוכניות והשגרה, כולל ויכוחים על שליטה. בני הזוג שנשארו בבית וזוגות של אנשי מילואים היו בין אלה שדיווחו על הכי הרבה קושי. ובאותו מחקר, הרבה משתתפים תיארו גם שינוי לטובה, ובעיקר הערכה גדולה יותר לקשר. שני הדברים ישבו אצלם באותו בית.
אולי זו השאלה ששווה לעצור עליה: כשאתם מתווכחים על הסנדוויץ', על מה אתם באמת מדברים? לעיתים קרובות מתחת לוויכוח יש שאלה אחרת. הוא שואל אם הוא עדיין חלק מזה. היא שואלת אם מישהו ראה כמה היא החזיקה. כמו שכתבנו על מה שלא נאמר ביניכם ומתחיל לנהל את הקשר, שאלות כאלה שלא נשאלות בקול מוצאות דרך אחרת לצאת.
שני אנשים עייפים, וכל אחד עייף ממשהו אחר
אחד הוויכוחים הכי שקטים בבית אחרי מילואים הוא על השאלה למי היה קשה יותר. אף אחד לא אומר את זה ככה, אבל זה נמצא שם כשמישהו נאנח מול הכיור או נסגר בחדר עם הטלפון. העייפות שלו מגיעה מגוף שהיה בכוננות במשך שבועות. העייפות שלה מגיעה מחודשים של הורות יחידנית בפועל, עם לילות לבנים ובלי משמרת החלפה.
