"לפעמים אני חושש שאחרים יגלו כמה ידע או יכולת חסרים לי באמת." זה אחד מעשרים המשפטים בשאלון שבנתה הפסיכולוגית פאולין רוז קלאנס, אחרי שנים שבהן שמעה גרסאות שלו מנשים עם תארים, קידומים ופרסים, שהיו בטוחות שמישהו פשוט טעה בחישוב.
מי שקורא את המשפט הזה מזהה בו כמעט תמיד מישהו. את עצמו, את המנהלת שלו, את השותף לעסק שמתקן ביום חמישי בלילה מצגת שהייתה מוכנה כבר ביום שלישי. מה שפחות מוכר הוא ההיגיון של התחושה: למה היא מתחזקת דווקא אחרי הצלחה, ולמה מחמאות כמעט לא מזיזות אותה.
תסמונת המתחזה היא תחושה מתמשכת של אנשים מצליחים שההישגים שלהם לא מגיעים להם: שהצליחו בזכות מזל, קשרים או עבודה קשה מהרגיל, ושעוד מעט יגלו שהם לא מספיק טובים. בשפה המקצועית: impostor phenomenon. זו לא אבחנה פסיכיאטרית. היא מופיעה אצל נשים וגברים, בכל גיל ובכל מקצוע.
השם נולד ב-1978, והמילה "תסמונת" הגיעה אחר כך
ב-1978 פרסמו קלאנס וסוזן איימס מאמר על יותר מ-150 נשים בעלות הישגים אקדמיים ומקצועיים גבוהים, שפגשו בעבודה הטיפולית. הן כתבו על תחושה פנימית של זיוף אינטלקטואלי, אצל נשים שכל סימן חיצוני העיד שהן טובות במה שהן עושות.
הן קראו לזה phenomenon, תופעה. "תסמונת" נדבקה למושג בדרך, וגם בעברית השתרש דווקא השם הזה. זה מטעה, כי מדובר בדפוס של מחשבה ורגש ולא במחלה. סקירה שיטתית שפורסמה ב-2020 בכתב העת Journal of General Internal Medicine מציינת שהתופעה לא מופיעה במדריך האבחנות הפסיכיאטרי (DSM) ולא בסיווג הבינלאומי של מחלות (ICD-10).
גם ההתמקדות בנשים השתנתה. באותה סקירה, מחצית מהמחקרים שבדקו הבדלים בין המינים לא מצאו הבדל. התחושה תוארה לראשונה אצל נשים, והתברר שהיא לא שמורה להן.
המספר 70% שמופיע בכל מקום
מי שמחפש את המושג ייתקל מהר בטענה ש-70% מהאנשים יחוו את התחושה הזאת לפחות פעם אחת בחיים. המספר הגיע גם לספרות האקדמית. סקירה של ג'רואן סקולקו וג'יימס אלכסנדר מ-2011 מביאה אותו, והמקור שהיא נותנת לו הוא כתבה עיתונאית ב-Chronicle of Higher Education מ-2007, לא מחקר שמדד שכיחות.
הנתונים המסודרים יותר מספרים סיפור פחות מדויק ויותר כן. הסקירה מ-2020 אספה 62 מחקרים עם 14,161 משתתפים, ומצאה שיעורים שנעים בין 9% ל-82%. הפער העצום תלוי בעיקר בשאלון שבו השתמשו ובנקודת החיתוך שבחרו. המסקנה הצנועה: התחושה נפוצה מאוד, והמספר המדויק תלוי במי ששואל ובאיך שהוא שואל.
הלופ: איך הצלחה הופכת לעוד הוכחה לזיוף
קלאנס תיארה ב-1985 מה שנקרא היום "מעגל המתחזה". הטבלה מתרגמת אותו לשפה של משרד או של עסק קטן:
| שלב | איך זה נראה בעבודה | מה הראש מסיק |
|---|---|---|
| משימה חדשה | מצגת להנהלה ביום ראשון, הצעה ללקוח גדול, ראיון לתפקיד | "הפעם יגלו" |
| הכנה | עוד גרסה ועוד בדיקה, או דחייה ואחריה ריצה של הרגע האחרון | "אין לי ברירה" |
| הצלחה | הקלה קצרה, ואז תחושה שמשהו לא מסתדר | "זה לא ייגמר טוב בפעם הבאה" |
| פירוש | אחרי הכנת יתר: "הצלחתי רק כי עבדתי פי שלושה". אחרי דחייה: "היה לי מזל" | "זה לא אני" |
| מחמאה | "תודה, אבל..." וחיפוש מהיר של הפגם | "הם עוד לא ראו את כל התמונה" |
| המשימה הבאה | אותה דאגה, והרף כבר גבוה יותר | חוזרים לשורה הראשונה |
לפי הסקירה של סקולקו ואלכסנדר, מי שמתכונן יתר על המידה מייחס את ההצלחה לעבודה הקשה, ומי שדחה ומיהר מייחס אותה למזל. בשני המקרים היכולת עצמה לא מקבלת קרדיט. כבר במאמר המקורי מ-1978 נכתב שהצלחות חוזרות לא מחלישות את תחושת הזיוף. לפי קלאנס, הן אפילו מחדדות אותה, כי כל הצלחה מזכירה כמה רחוקה התוצאה מהסטנדרט האידיאלי שבראש.
את החצי השני של הלופ, הגרסה שאף פעם לא נגמרת, פירקנו בכתבה על פרפקציוניזם והימנעות בפרויקט שתקוע על 95%.
למה עוד הצלחה לא משכנעת
כאן נמצא החלק המתסכל של התחושה. ההסבר להצלחה מוכן עוד לפני שהיא מגיעה, ולכן שום תוצאה לא נספרת כראיה ליכולת.
מי שמכיר את הלופ של ספק ובדיקה יזהה כאן מבנה מוכר: התשובה מגיעה, ההקלה קצרה, והשאלה חוזרת. זה הרעיון שבבסיס הספר של יקיר חיוט, "אולי אתם לא צריכים עוד תשובה", שעוסק בספק שחוזר גם אחרי שבדקתם. תסמונת המתחזה היא תופעה אחרת, וההיגיון דומה: עוד הוכחה לא סוגרת שאלה שבנויה כך שאי אפשר לסגור אותה.
המחמאה שנעצרת בדלת
מי שחי עם התחושה הזאת יודע לדחות מחמאה בשנייה. "זה היה צוות שלם", "הלקוח היה קל", "סתם יצא טוב". הסקירה של סקולקו ואלכסנדר מביאה מחקר של מארק לירי ועמיתיו מ-2000, שמצא פרט מעניין: אנשים עם ציונים גבוהים בשאלון צפו לעצמם ביצועים נמוכים יותר רק כשידעו שאחרים יראו את התוצאה.
החוקרים הציעו לקרוא את זה גם כהגנה. מי שמודיע מראש שזה לא יהיה משהו, נופל מגובה נמוך יותר אם התוצאה מאכזבת. וגם כשההגנה עובדת, היא גובה מחיר: ההצלחה נשארת בחוץ. בכתבה על החיים שהצליחו על הנייר כתבנו על אותו פער בין מה שרואים מבחוץ לבין מה שמרגישים בפנים.
