במחזה אנגלי ישן יש בית עם מנורות גז, ובכל ערב האור בו נחלש קצת. האישה שגרה שם שמה לב. הבעל אומר לה שהאור לא השתנה, שהיא עייפה, שהיא שוב מדמיינת דברים. אחרי כמה שבועות היא כבר לא שואלת אם האור נחלש. היא שואלת מה לא בסדר איתה.
מהסיפור הזה הגיעה המילה גזלייטינג. והמכתב הזה נכתב למי שמכיר את השאלה שבסוף שלו.
גזלייטינג בזוגיות הוא דפוס שבו בן זוג אחד מערער שוב ושוב את הזיכרון, התפיסה או הרגשות של השני, עד שהשני מתחיל לסמוך על הגרסה שלו יותר מאשר על עצמו. ויכוח על מה שקרה הוא דבר רגיל בכל זוג. גזלייטינג הוא הכחשה שהפכה להרגל, הולכת תמיד לאותו כיוון ומשאירה אתכם מבולבלים ומתנצלים.
אם אתם קוראים את זה, יכול להיות שכבר התחלתם לעשות משהו שאנשים בדרך כלל לא עושים בזוגיות: לבדוק את עצמכם. לגלול אחורה בהודעות כדי לוודא שבאמת נאמר מה שזכרתם. לנסח משפט בראש שלוש פעמים לפני שאתם אומרים אותו, כדי שלא יהיה אפשר להפוך אותו נגדכם. לשאול חבר או חברה, בשקט, אם גם הם שמעו את זה ככה.
זה מתיש, ואתם כנראה יודעים את זה. מה שפחות ברור הוא אם העייפות הזאת אומרת משהו על הקשר או משהו עליכם. על השאלה הזאת אנחנו רוצים לדבר איתכם, בלי לאבחן אף אחד מרחוק ובלי להדביק תוויות.
קודם כל, רוב הוויכוחים על הזיכרון הם סתם ויכוחים
שני אנשים שחיים יחד זוכרים אחרת כל הזמן. מי הבטיח להתקשר, באיזה טון נאמר משפט, אם זה היה ביום שלישי או ברביעי. כתבנו על זה בויכוח זוגי שאין בו עד ניטרלי: שני זיכרונות יכולים להיות נכונים וחסרים באותו זמן. זה מרגיז, אבל זה חלק מלחיות עם עוד בן אדם.
המילה גזלייטינג נהייתה בשנים האחרונות מאוד פופולרית, ויש בזה צד טוב: אנשים קיבלו שם למשהו שהרגישו ולא ידעו לתאר. יש בזה גם צד פחות טוב. כשכל אי הסכמה נקראת גזלייטינג, המילה מאבדת את המשקל שלה בדיוק בשביל מי שבאמת צריך אותה.
ההבדל מתגלה לאורך זמן, בכיוון שהוויכוחים הולכים אליו. בזוגיות רגילה, פעם אתם מוותרים ופעם הצד השני. פעם מתברר שאתם טעיתם, ופעם הוא או היא. בגזלייטינג המטוטלת נתקעת בצד אחד. תמיד אתם זוכרים לא נכון, תמיד אתם רגישים מדי, ותמיד יש הסבר למה מה שראיתם בעיניים לא באמת קרה.
איך זה נשמע מבפנים
רוב הזמן זה לא נשמע דרמטי בכלל. זה נשמע כמו משפטים קצרים שכל אחד מאיתנו אמר פעם:
"זה לא היה ככה."
"אף פעם לא אמרתי את זה."
"את שוב לוקחת הכול קשה מדי."
"אתה ממציא דברים, אתה יודע?"
כל משפט כזה, לבד, יכול להיות לגמרי בסדר. אנשים באמת שוכחים, ובאמת נפגעים מדברים קטנים. מה שהופך אותם לדפוס הוא החזרה, וגם מה שקורה אחריהם. הנושא המקורי, זה שבגללו התחלתם לדבר, נעלם. במקומו מתנהל דיון על האמינות שלכם. ובסוף הערב אתם מתנצלים על משהו שעוד לפני שעה הייתם בטוחים שנעשה לכם.
חוקרים מאוניברסיטת מקגיל ומאוניברסיטת טורונטו שאלו 65 אנשים שעברו גזלייטינג בזוגיות מה בדיוק קרה להם. שני מניעים חזרו שוב ושוב בתשובות: להתחמק מאחריות על משהו שנעשה, למשל בגידה, ולשלוט במה שבן הזוג עושה. החוקרים תיארו קשרים שבהם חיבה ופגיעה הגיעו יחד, לאורך זמן. ומה שנשאר אצל מי שעבר את זה היה דומה מאוד מסיפור לסיפור: תחושה שה"אני" הצטמק, זהירות יתר וחשדנות כלפי אנשים אחרים.
למה דווקא אתם מתחילים לפקפק
זה החלק שהכי קשה להבין מבחוץ. אנשים חכמים, עצמאיים, עם עבודה וחברים, מוצאים את עצמם שואלים אם הם בכלל יודעים מה ראו. יש לזה כמה סיבות, ואף אחת מהן לא קשורה לחולשה.
