נסו להיזכר מה לבש האדם שישב לידכם בפגישה האחרונה בעבודה, ומי מהמשתתפים התבלבל במילה או שכח מה רצה להגיד. סביר שהתמונה מטושטשת. עכשיו נסו להיזכר במשפט שאתם אמרתם באותה פגישה ולא יצא כמו שרציתם. הוא זמין מיד, עם הטון, עם ההבעה של מי שישב מולכם, ואולי גם עם גרסה משופרת שחשבתם עליה בדרך הביתה. בפער בין שני הזיכרונות האלה מתחילה התשובה לשאלה איך להפסיק לחשוב מה חושבים עליי.
איך להפסיק לחשוב מה חושבים עליי? כדאי להתחיל מהידיעה שהמחשבה הזאת נשענת על הערכה מוטה. סדרת מחקרים מאוניברסיטת קורנל מצאה שאנשים מעריכים ביתר כמה אחרים שמים לב אליהם, כמה רואים עליהם את מה שהם מרגישים, וכמה חמור שופטים אותם אחרי טעות. ההקרנה החוזרת בראש נחלשת כשמחליפים את השאלה "מה הם חשבו" בשאלה מעשית.
אף אחד לא יכול להבטיח שתפסיקו לגמרי לחשוב על אחרים, וגם לא כדאי לרצות בזה. אכפתיות ממה שאנשים חושבים היא חלק מלחיות ביניהם. היא עוזרת לשים לב, להתנצל כשצריך ולשמור על קשרים. מה שאפשר לשנות הוא המדידה. הראש מודד את תשומת הלב של אחרים בסרגל עקום, והמחקר יודע לא מעט על העיקום הזה.
למה נדמה לנו שכולם שמו לב?
בניסוי שפורסם בשנת 2000 ביקשו הפסיכולוג תומס גילוביץ' ועמיתיו מאוניברסיטת קורנל מסטודנטים ללבוש חולצה עם תמונה גדולה של הזמר בארי מנילו. החוקרים בחרו בחולצה הזאת כי ציפו שסטודנטים ירגישו בה מבוכה. הסטודנט בחולצה פגש לזמן קצר סטודנטים אחרים בחדר, ואחר כך התבקש להעריך כמה מהם שמו לב למה שמצויר עליה. ההערכה הממוצעת הייתה בערך מחצית. בפועל, פחות מרבע.
החוקרים קראו לזה אפקט הזרקור: הנטייה להעריך ביתר כמה אחרים שמים לב למה שאנחנו עושים ולאיך שאנחנו נראים. באותה סדרת מחקרים זה הופיע גם בדיון קבוצתי, כשמשתתפים העריכו ביתר עד כמה הדברים שאמרו, הטובים והפחות טובים, בלטו לאחרים. ההסבר שהחוקרים הציעו משכנע בפשטות שלו. כל אחד מאיתנו חווה את עצמו מבפנים ובפירוט מלא: מרגישים את החולצה, שומעים את הגמגום, זוכרים כל שנייה של שקט. מהחוויה הזאת אנחנו יוצאים כשמנסים לנחש מה ראה מישהו אחר, ומתקנים פחות מדי. והוא, באותו זמן, עסוק בזרקור שלו.
רואים עליכם את מה שאתם מרגישים?
שנתיים קודם לכן תיארו אותם חוקרים עיוות קרוב, שקראו לו אשליית השקיפות. בניסויים שלהם, אנשים ששיקרו העריכו שקל יותר לזהות את השקר שלהם ממה שהיה בפועל. בניסוי אחר, משתתפים שטעמו משקה לא נעים וניסו להסתיר את התגובה העריכו שהגועל שלהם בולט לצופים יותר ממה שהצופים זיהו. ההסבר דומה: מה שמרגישים חזק מבפנים נדמה כאילו הוא דולף החוצה.
זה נוגע במיוחד למי שמסמיקים, שהידיים שלהם רועדות או שמרגישים שהקול נשבר. התחושה ש"כולם ראו" היא חלק מהחוויה עצמה, והיא לא בהכרח מדד טוב למה שהאחרים קלטו. מי שהפחד הזה מופיע אצלו בעיקר מול קהל, ימצא עוד בכתבה למה הכנה לא מעלימה פחד קהל.
כמה חמור שופטים אתכם אחרי פדיחה?
נניח שבכל זאת ראו. שכחתם שם של מישהו, נתקעתם באמצע הסבר, שלחתם הודעה לקבוצה הלא נכונה. קנת' סביצקי, ניקולס אפלי ותומס גילוביץ' בדקו בדיוק את זה במחקר שפורסם ב-2001. בארבעה ניסויים, אנשים שדמיינו מבוכה חברתית, נכשלו במשימה מול אחרים או תוארו בצורה מביכה, ציפו שישפטו אותם בחומרה רבה יותר ממה שנשפטו בפועל. לפי החוקרים, חלק מהסיבה הוא שמי שחווה את המבוכה מתמקד בה, ושוכח את כל מה שהצופים כן לוקחים בחשבון: שהמשימה הייתה קשה, שהיום היה עמוס, שזה קורה לכולם. הצופה רואה אירוע קטן בתוך תמונה גדולה. מי שחווה אותו רואה רק אותו.
ויש גם הצד של החיבה. ב-2018 פרסמו אריקה בות'בי ועמיתיה מחקר על מה שקראו לו "פער החיבה". אחרי שיחות עם אנשים חדשים, המשתתפים העריכו בעקביות שבני השיח חיבבו אותם ונהנו מהחברה שלהם פחות ממה שבני השיח דיווחו בפועל. זה קרה בין זרים במעבדה, בין סטודנטים בשנה ראשונה שהכירו את השותפים שלהם במעונות, ובין אנשים שנפגשו בסדנה. אצל השותפים במעונות, הפער נמשך כמה חודשים. במילים פשוטות, אחרי שיחה נדמה לנו שהיא הלכה פחות טוב ממה שהלכה.
ולמה דווקא המשפט הלא מוצלח נשאר איתנו יותר מכל השאר, כתבנו בכתבה למה עלבון אחד נשאר איתנו יותר ממאה מחמאות.
איך להפסיק לחשוב מה חושבים עליי אחרי שהשיחה נגמרה?
הרגע עצמו נגמר מהר. מה שנמשך הוא ההקרנה החוזרת שלו בראש: בדרך הביתה, במקלחת, לפני השינה. חוקרי חרדה חברתית קוראים לזה עיבוד שלאחר אירוע, כלומר חזרה על מה שקרה במפגש חברתי, ובחלק מהמקרים גם שכתוב שלו. פיית' ברוזוביץ' וריצ'רד היימברג, שסקרו את המחקר בנושא ב-2008, מתארים מחשבות חוזרות שממוקדות בעצמי, ומציינים שהן יכולות להופיע גם לפני אירוע, כשמישהו מתכונן למפגש ונזכר במפגשים קודמים.
החזרה הזאת מרגישה כמו עבודה. נדמה שאם נעבור על השיחה עוד פעם, נבין סוף סוף מה הם חשבו. רק שהמידע הזה לא נמצא אצלנו. מה שיש בראש הוא הזיכרון שלנו, מהזווית שלנו, עם הזרקור שלנו. גם הניסיון פשוט לגרש את המחשבה עובד בדרך כלל פחות טוב ממה שהיינו רוצים, כמו שכתבנו בכתבה האם אפשר לשלוט במחשבות.
