דיכאון וקורונה בישראל: מה נשאר בנפש אחרי שהבידוד נגמר

דיכאון וקורונה בישראל אינם רק סיפור על נגיף ועל מצב רוח ירוד. זהו סיפור על מערכת עצבים שחיה זמן רב באי-ודאות, על חרדה שהפכה לשגרה, על הימנעות שהתחפשה לזהירות, ועל משמעות יומיומית שנשחקה בתוך בית סגור מדי.

כשמדברים על בריאות נפשית אחרי הקורונה, קל להיתקע במספרים. אבל בישראל, הסיפור היה גם אנושי מאוד: משפחות בדירות קטנות, הורים בזום, סבים וסבתות מאחורי חלון, צעירים שהחיים החברתיים שלהם עברו למסך, ומערכת העצבים של מדינה שלמה שלמדה לשאול בכל בוקר מה מותר, מה אסור, וממי צריך להיזהר. בתוך זה הופיעו חרדה, הימנעות, אובדן משמעות, ועייפות נפשית שלא תמיד נעלמה כשהמסכות ירדו.

הבוקר שאחרי המגפה לא באמת הגיע בבת אחת

היה רגע שבו הרחובות חזרו להתמלא. בתי הקפה נפתחו. אנשים חזרו למשרדים. הילדים חזרו לכיתות. מבחוץ נדמה היה שהחיים חזרו למסלול. אבל אצל לא מעט אנשים, משהו בפנים נשאר במצב המתנה.

אדם יושב באוטובוס בתל אביב אחרי חודשים של עבודה מהבית. סביבו אנשים מדברים, משתעלים, נוגעים במעקה. לפני הקורונה זו הייתה סצנה רגילה. אחריה, הגוף קורא אותה אחרת. הכתפיים מתכווצות. המחשבה בודקת מרחקים. הראש יודע שהתקופה השתנתה, אבל מערכת העצבים עדיין לא קיבלה את ההודעה.

דיכאון אחרי קורונה לא תמיד נראה כמו התמוטטות. לפעמים הוא נראה כמו קושי לקום בבוקר למרות שאין סיבה ברורה. כמו חוסר טעם בדברים שחזרו להיות זמינים. כמו אדם שחיכה שהעולם ייפתח, ואז גילה שאין לו כוח לצאת אליו.

זו אחת התובנות החשובות על דיכאון וקורונה בישראל: הסגר אולי הסתיים בתאריך מסוים, אבל החוויה הנפשית לא עובדת לפי הודעות ממשלה. הגוף לא חוזר לשגרה רק כי השגרה חזרה.

הבעיה אינה רק הקורונה.
הבעיה היא מה שקורה לאדם כשהחיים שלו מצטמצמים לאורך זמן עד שהצמצום מתחיל להרגיש טבעי.

דיכאון הוא לא תמיד עצב. לעיתים הוא ירידה באנרגיית החיים: פחות תנועה, פחות ציפייה, פחות רצון להיפגש, פחות אמון בכך שמשהו ישתנה. בתוך מציאות של בידוד, חשש מהדבקה, חוסר ודאות כלכלי והפרעה יומיומית לשגרה, הירידה הזו לא הייתה מפתיעה. היא הייתה כמעט תגובה הגיונית של מערכת שמנסה לחסוך כוח.

משפט לציטוט: לפעמים דיכאון הוא לא קריסה של אדם, אלא חיסכון קיצוני באנרגיה אחרי תקופה שבה העולם דרש ממנו יותר מדי דריכות.

מה הקורונה עשתה למערכת העצבים

הקורונה נכנסה לחיים הישראליים לא רק דרך מערכת הבריאות, אלא דרך מערכת ההתרעה הפנימית. פתאום גוף של אדם אחר הפך לאפשרות של סכנה. שיעול הפך לסימן. מעלית הפכה לחישוב. ארוחת חג הפכה לשאלה מוסרית. ביקור אצל ההורים הפך לניהול סיכון.

מערכת העצבים נועדה לזהות סכנה ולהכין את הגוף לפעולה. בזמן קצר זה מנגנון מצוין. בזמן ארוך, הוא מתחיל לגבות מחיר. אדם לא יכול לחיות חודשים ושנים בתחושה שהעולם הקרוב אליו מסוכן בלי שמשהו באמון הבסיסי שלו בשגרה ייסדק.

דמיינו אזעקה שלא מפסיקה לצפצף, אבל בעוצמה נמוכה. לא מספיק חזקה כדי לרוץ למקלט, אבל מספיק נוכחת כדי לא לישון טוב. כך נראתה אצל רבים תקופת הקורונה: לא תמיד פאניקה, אלא רעש רקע קבוע.

המחקר העולמי תיאר עלייה משמעותית בדיכאון ובחרדה בשנה הראשונה של המגפה. ארגון הבריאות העולמי דיווח ב-2022 על עלייה של כ-25% בשכיחות דיכאון וחרדה בעולם בשנה הראשונה של הקורונה. מחקר גדול שפורסם ב-The Lancet העריך שב-2020 נוספו עשרות מיליוני מקרים של דיכאון וחרדה ברחבי העולם בהשוואה למה שהיה צפוי ללא המגפה.

אבל המספרים אינם כל הסיפור. בישראל, הדריכות הזו פגשה חברה שגם כך רגילה לחיות עם איומים, חדשות מתפרצות, שירות צבאי, מתחים ביטחוניים ומשפחתיות צפופה. הקורונה הוסיפה איום מסוג אחר: לא טיל, לא פיגוע, לא אירוע חד. אלא סכנה בלתי נראית שנכנסת דרך נשימה, קירבה, מגע, ארוחה.

חרדה בתקופת הקורונה לא הייתה רק פחד לחלות. היא הייתה גם פחד להדביק, פחד לאבד עבודה, פחד להישאר לבד, פחד לא לדעת מתי זה נגמר. וכשחרדה מתמשכת מספיק זמן, היא יכולה להפוך את הגוף לעייף, את החשיבה לאיטית, ואת העתיד למטושטש.

תובנה מנוגדת לאינטואיציה:
לפעמים הדיכאון לא מגיע אחרי שהחרדה נעלמת.
הוא מגיע אחרי שהחרדה עבדה שעות נוספות.

משפט לציטוט: הקורונה לא רק סגרה אנשים בבתים; היא פתחה בתוך הגוף חדר בקרה שלא ידע מתי לכבות את האור.

בידוד הוא לא רק להיות לבד

ישראלים לא בנויים היטב לבדידות מוחלטת. זו הכללה, אבל יש בה משהו. חברה של ארוחות שישי, סידורים משפחתיים, שיחות מסדרון, שכנים ששומעים הכול, ילדים אצל סבא וסבתא, קפה קצר שהופך לשעה. ואז באה הקורונה והפכה קירבה לסיכון.

בידוד אינו רק היעדר אנשים. הוא אובדן של תיקונים קטנים שהנפש מקבלת ביום רגיל. חיוך במשרד. שיחה בדרך לגן. מגע בכתף. רעש של אנשים לידך. התחושה שאתה חלק ממשהו בלי להתאמץ להוכיח זאת.

כשאלה נעלמים, האדם לא תמיד מרגיש מיד “דיכאון”. לפעמים הוא מרגיש ריקנות. יום ועוד יום שנראים דומים. פחות סיבה להתלבש. פחות הבדל בין בוקר לערב. פחות רגעים שבהם מישהו מבחוץ מחזיר לך תחושת קיום.

צעיר שחזר לגור אצל ההורים בזמן הסגרים יכול היה להרגיש מוקף באנשים ועדיין מבודד. אם הלימודים עברו לזום, העבודה נעצרה והחיים הרומנטיים הפכו לצ’אטים, החדר שלו לא היה רק חדר. הוא הפך לעולם כולו. ובעולם קטן מדי, גם העתיד נראה קטן.

הימנעות נכנסה כאן בדלת האחורית. בהתחלה היא הייתה הוראה בריאותית: לא לצאת, לא להיפגש, לא להתחבק. אחר כך, אצל חלק מהאנשים, היא הפכה להרגל פנימי. גם כשאפשר היה לצאת, כבר לא היה ברור איך. גם כשאפשר היה להיפגש, הגוף העדיף להישאר באזור המוכר.

הימנעות היא ניסיון להפחית אי-נוחות באמצעות התרחקות. בתקופת הקורונה היא הייתה לפעמים הכרח. אבל אחרי שהמציאות השתנתה, אותו מנגנון יכול היה להמשיך לפעול כאילו העולם עדיין סגור. אדם אומר לעצמו “אין לי כוח”, אבל מתחת לזה יש לפעמים מערכת עצבים שמעדיפה לא לבדוק אם היא עדיין יודעת להיות בחוץ.

הבעיה אינה הבידוד בלבד.
הבעיה היא שהבידוד לימד את הגוף שהעולם מצומצם יותר ממה שהוא באמת.

משפט לציטוט: בידוד ממושך לא רק מרחיק אדם מאחרים; הוא עלול להרחיק אותו מהגרסה של עצמו שיודעת לרצות.

כשמשמעות נשחקת, לא תמיד קוראים לזה דיכאון

אחד הדברים שהקורונה עשתה בשקט היה לפגוע במשמעות. לא במשמעות הגדולה, הפילוסופית, אלא במשמעות הקטנה שמחזיקה שבוע: להגיע לעבודה, לפגוש חבר, לחכות להופעה, לנסוע להורים, להרגיש התקדמות, לסמן משהו ביומן.

כאשר הכול נדחה, בוטל, עבר לזום או נשאר “בהתאם להנחיות”, העתיד איבד צורה. ובני אדם צריכים צורה. הם צריכים לדעת שיש מחר ששונה קצת מהיום.

משמעות היא לא רק “למה אני חי”. היא גם “למה לקום הבוקר”. בזמן הקורונה, התשובה הזו נשחקה אצל רבים. אדם יכול היה להמשיך לעבוד, לתפקד, לקנות בסופר, לענות להודעות, ועדיין להרגיש שהחיים הפכו לגרסה דהויה של עצמם.

בישראל, שבה הזהות האישית שזורה לא פעם במשפחה, עבודה, צבא, קהילה, לימודים וחגים, הפגיעה במשמעות הייתה מוחשית. חתונות נדחו. שבעות התקיימו מרחוק. חיילים לא יצאו הביתה. סטודנטים התחילו תואר בלי להכיר מסדרון. סבים וסבתות ראו נכדים דרך מסך.

אלה לא רק “אירועים שבוטלו”. אלה נקודות אחיזה של חיים.

דיכאון קשור לאובדן משמעות משום שכאשר העתיד מפסיק להזמין את האדם, ההווה נעשה כבד יותר. חרדה שואלת “מה יקרה?”. דיכאון שואל “בשביל מה?”. והקורונה, בדרכה, הפעילה את שתי השאלות יחד.

תובנה מנוגדת לאינטואיציה:
לא רק טראומה שוברת אנשים.
לפעמים גם ביטול מתמשך של דברים קטנים שובר את הרצף שמחזיק חיים.

משפט לציטוט: משמעות לא נעלמת ביום אחד; היא נשחקת כשהמחר מפסיק להיות מקום שמחכים לו.

מפת הישויות

מערכת העצבים → חרדה → הימנעות → אובדן משמעות → בריאות נפשית

זו המפה שמחברת בין דיכאון וקורונה בישראל, והיא חשובה כי היא מזיזה את השאלה מ”למה אנשים נהיו עצובים?” ל”איזה מנגנון פעל עליהם לאורך זמן?”.

מערכת העצבים היא נקודת הפתיחה. היא קלטה איום לא נראה, משתנה, קרוב מדי. אדם לא היה צריך לראות סכנה כדי להרגיש אותה; מספיק היה לשמוע חדשות, לקבל הודעת בידוד או לגלות שמישהו בעבודה חיובי.

משם הופיעה חרדה. לא תמיד בהתקף, לפעמים כרעש רקע: האם נדבקתי? האם הדבקתי? האם יהיה סגר? האם הילדים יחזרו למסגרות? האם תהיה עבודה? החרדה נתנה לעולם תחושה של חוסר יציבות.

כאשר החרדה נמשכת, הימנעות נראית כמו פתרון. פחות מפגשים, פחות נסיעות, פחות התחייבויות, פחות חשיפה. בתקופת הקורונה זה היה לעיתים נכון ומציל חיים. אבל כאשר ההימנעות ממשיכה אחרי שהסיכון משתנה, היא עלולה לצמצם את החיים יותר מהנדרש.

הצמצום הזה פוגע במשמעות. פחות תנועה פירושה פחות חוויות. פחות חוויות פירושן פחות תחושת חיים. וכאשר משמעות נשחקת, בריאות נפשית נעשית פגיעה יותר.

השרשרת הזו אינה אומרת שכל אדם שחווה קורונה יפתח דיכאון. היא אומרת שהמגפה יצרה תנאים שבהם דיכאון יכול למצוא יותר אחיזה: גוף דרוך, חברה מרוחקת, עתיד לא ברור, והרגלים של צמצום.

דמיינו עיר שמורידה את כל האורות כדי לחסוך חשמל בזמן חירום. בהתחלה זה הגיוני. אבל אם האורות נשארים כבויים גם אחרי שהחירום השתנה, התושבים מתחילים לשכוח איך העיר נראית בלילה.

משפט לציטוט: דיכאון אחרי קורונה הוא לא תמיד תוצאה של אירוע אחד; לפעמים הוא תוצאה של חיים שהונמכו בהדרגה.

מה אומרים המחקרים

המחקר העולמי מצייר תמונה מורכבת: הקורונה השפיעה על בריאות נפשית דרך כמה מסלולים במקביל. היה מסלול ביולוגי, שקשור למחלה עצמה ולהשפעות אפשריות של זיהום ודלקת על הגוף והמוח. היה מסלול חברתי, שקשור לבידוד, אובדן עבודה, סגירת מסגרות וחוסר יציבות. והיה מסלול פסיכולוגי, שקשור לפחד, אי-ודאות ושחיקת משמעות.

ארגון הבריאות העולמי דיווח על עלייה של 25% בשכיחות דיכאון וחרדה בעולם בשנה הראשונה של המגפה. מחקר ה-Global Burden of Disease שפורסם ב-The Lancet העריך שב-2020 חלה עלייה משמעותית במקרי דיכאון וחרדה ברחבי העולם, במיוחד בקרב נשים וצעירים.

מחקר גדול שפורסם ב-BMJ ובחן נתונים של שורדי COVID-19 מצא סיכון מוגבר לאבחנות נפשיות שונות לאחר המחלה, כולל דיכאון, חרדה והפרעות שינה. מחקר אחר ב-The Lancet Psychiatry שבחן תיקים רפואיים של יותר ממיליון אנשים מצא כי חלק מהסיכונים הנוירולוגיים והפסיכיאטריים לאחר COVID-19 נמשכו גם חודשים רבים אחרי ההדבקה, אם כי דיכאון וחרדה נטו במקרים רבים לרדת לאחר תקופה.

הנקודה החשובה היא לא להפוך כל עצב אחרי קורונה למחלה, ולא לטעון שכל דיכאון נגרם מהנגיף. המחקר אומר משהו עדין יותר: הקורונה הייתה אירוע רב-מערכתי. היא פעלה על הגוף, על השגרה, על היחסים, על הכלכלה, על העתיד ועל מערכת העצבים.

בישראל, הקריאה הזו חשובה במיוחד. כי קל להמשיך הלאה. יש אירוע חדש, חדשות חדשות, דחיפות חדשה. אבל בריאות נפשית לא תמיד מתקדמת בקצב של הכותרות. לפעמים היא נשארת עם החוב של התקופה הקודמת.

תובנה מנוגדת לאינטואיציה:
ההשפעה הנפשית של הקורונה לא נמדדת רק במספר החולים.
היא נמדדת גם בכמה זמן אנשים חיו בלי תחושת עתיד יציבה.

משפט לציטוט: מגפה אינה מסתיימת בנפש באותו יום שבו היא מסתיימת בלוח השנה.

למה ישראלים מרגישים את זה אחרת

הקורונה הייתה גלובלית, אבל החוויה שלה הייתה מקומית מאוד. בישראל, הסגר פגש תרבות של קרבה. ההנחיות פגשו משפחות שמורגלות להתכנס. הפחד מהדבקה פגש חברה שבה “לקפוץ רגע” הוא כמעט מוסד חברתי.

יש משהו ישראלי מאוד בקושי להחזיק מרחק. סבא וסבתא שלא רואים נכדים. אחים שמתלבטים אם להיפגש בחג. צעירים שחוזרים לבית ההורים. משפחות שבהן כל החלטה בריאותית הופכת לוויכוח משפחתי: מי מחמיר, מי מגזים, מי מסכן את מי, מי לא מתחשב.

וכשחברה חמה נדרשת להתקרר בבת אחת, המחיר אינו רק חברתי. הוא רגשי. אנשים איבדו לא רק מפגשים, אלא את הדרך הרגילה שלהם לווסת את עצמם. בישראל, הרבה ויסות רגשי קורה דרך אנשים אחרים: שיחה, בית קפה, משפחה, צחוק, מגע, ויכוח, תנועה.

פתאום הכלים האלה נלקחו או הוגבלו. ומי שנשאר לבד עם עצמו גילה לפעמים שהשקט לא מרגיע. הוא מגביר.

אישה מבוגרת בחיפה שרגילה ללכת לשוק ולפגוש שכנות נשארה בבית. סטודנט בבאר שבע התחיל שנה א’ בלי קמפוס. הורה בפתח תקווה עבד מהסלון בזמן שילד בכיתה ב’ למד מהמטבח. חייל לא יצא שבת. עצמאי בירושלים ראה יומן מתרוקן. אלה לא סיפורי קצה. אלה החיים עצמם כשהם מאבדים את המבנה שלהם.

הבעיה אינה רק שהייתה קורונה.
הבעיה היא שהרבה אנשים איבדו בזמן קצר את המערכות הקטנות שעזרו להם להרגיש קיימים.

משפט לציטוט: בישראל, הקורונה לא רק הרחיקה אנשים זה מזה; היא הרחיקה אותם מאחת הדרכים המרכזיות שבהן הם מחזיקים את עצמם.

שאלות נפוצות

האם קורונה יכולה לגרום לדיכאון?

התשובה הקצרה: הקורונה יכולה להיות קשורה לדיכאון דרך כמה מסלולים, אבל לא כל דיכאון אחרי קורונה נגרם ישירות מהנגיף.

לדוגמה, אדם שחלה, נשאר עם עייפות, הפסיק להתאמן, התרחק מחברים ואיבד תחושת שליטה עשוי לחוות ירידה במצב הרוח. אצל אדם אחר, הדיכאון קשור פחות למחלה עצמה ויותר לבידוד, לאובדן עבודה או לשחיקת משמעות.

המנגנון הוא שילוב בין גוף, מערכת עצבים, חרדה, הימנעות ופגיעה בשגרה. כאשר כמה מערכות כאלה נפגעות יחד, הבריאות הנפשית נעשית פגיעה יותר.

סיכום במשפט אחד: הקשר בין קורונה לדיכאון אינו קו ישר, אלא רשת של השפעות ביולוגיות, חברתיות ונפשיות.

למה אנשים הרגישו דיכאון דווקא אחרי שהסגרים נגמרו?

התשובה הקצרה: כי בזמן חירום הגוף עסוק בהישרדות, ורק אחר כך מתגלה המחיר.

אדם יכול לעבור חודשים של זום, בידודים, דאגות לילדים ולפרנסה, ואז דווקא כשהכול “חוזר”, להרגיש שאין לו כוח לחזור. זה לא בהכרח מוזר. לפעמים הירידה מגיעה אחרי שהמערכת מפסיקה לרוץ.

המנגנון דומה לנפילת מתח: מערכת העצבים עבדה זמן רב בדריכות, וכאשר הדריכות יורדת, מתגלים עייפות, ריקנות ואובדן משמעות.

סיכום במשפט אחד: לפעמים הדיכאון מגיע לא בזמן הסכנה, אלא אחרי שהגוף מבין כמה זמן הוא היה מגויס.

מה ההבדל בין עצבות רגילה לדיכאון אחרי קורונה?

התשובה הקצרה: עצבות היא רגש; דיכאון הוא דפוס רחב יותר של ירידה באנרגיה, עניין, תנועה ותחושת עתיד.

לדוגמה, אדם שמתגעגע לתקופה שהייתה לפני הקורונה חווה עצב מובן. אבל אם במשך זמן ממושך אין לו כוח לפגוש אנשים, דברים שהיו חשובים לו מרגישים חסרי טעם, והשגרה כולה נעשית כבדה, ייתכן שמדובר במשהו עמוק יותר מעצב חולף.

המנגנון הוא לא רק מצב רוח, אלא שינוי ביחס של האדם לעולם: פחות רצון, פחות תגובה, פחות תחושה שמשהו מחכה לו.

סיכום במשפט אחד: דיכאון אינו רק להרגיש רע; הוא אובדן הדרגתי של החיבור למה שפעם הפעיל את החיים.

למה ישראלים צריכים לקרוא את הקשר הזה אחרת?

התשובה הקצרה: כי בישראל הקורונה התלבשה על חברה צפופה, משפחתית, דרוכה ורגילה לחיות בתוך אירועים לאומיים מתמשכים.

כאשר משפחה ישראלית מתלבטת אם להיפגש בחג, זו לא רק החלטה בריאותית. זו החלטה על שייכות, כבוד, אשמה, פחד ואחריות. כאשר צעיר נשאר בבית חודשים, הוא לא רק לומד בזום; הוא מאבד חלק ממסלול הכניסה שלו לחיים עצמאיים.

המנגנון הוא חיבור בין בריאות נפשית לבין תרבות. אותה הנחיה בריאותית נחווית אחרת בחברה שבה קירבה, משפחה ומגע יומיומי הם חלק מרכזי מהוויסות הרגשי.

סיכום במשפט אחד: בישראל, הקורונה פגעה לא רק בשגרה, אלא באחת המערכות המרכזיות שמחזיקות אנשים: הקשר הקרוב לאחרים.

סיכום

דיכאון וקורונה בישראל הם לא רק נושא רפואי ולא רק נושא פסיכולוגי. הם חלון אל מנגנון אנושי רחב יותר: מה קורה כאשר מערכת העצבים חיה לאורך זמן בדריכות, כאשר חרדה הופכת לשגרה, כאשר הימנעות מתחילה להרגיש כמו ביטחון, וכאשר משמעות יומיומית נשחקת לאט.

הקורונה לא המציאה את הדיכאון. היא גם לא הפכה כל קושי נפשי למחלה. אבל היא יצרה תנאים שבהם בריאות נפשית נעשתה שבירה יותר: פחות קירבה, פחות תנועה, פחות ודאות, פחות עתיד נראה לעין.

הבעיה אינה רק הנגיף.
הבעיה היא החיים שהצטמצמו סביבו.

בישראל, הסיפור הזה מקבל צבע מיוחד. חברה שרגילה להחזיק את עצמה דרך משפחה, קהילה, מפגשים, רעש ותנועה נדרשה פתאום להחזיק את עצמה דרך מסכים, מרחק והנחיות משתנות. לא פלא שחלק מהאנשים יצאו מהתקופה הזו עם תחושה שמשהו בהם כבה, גם אם מבחוץ הכול חזר לפעול.

הדבר שחשוב לזכור הוא שדיכאון אחרי תקופה כזו אינו רק “חולשה” ואינו רק “תגובה מוגזמת”. לעיתים הוא סימן לכך שמערכות אנושיות בסיסיות נשחקו: הגוף, הקשר, השגרה, המשמעות.

משפט לציטוט: הקורונה עברה דרך הריאות, אבל אצל רבים היא נשארה במקום אחר לגמרי: בתחושת העתיד.

רוצים להבין את המנגנון לעומק?

במקום לשאול רק “האם הקורונה גרמה לדיכאון?”, כדאי לשאול: “מה בדיוק נלקח מהאדם בתקופה הזו, ומה לא חזר אליו גם כשהעולם נפתח?”

זו שאלה עמוקה יותר, כי היא לא מסתפקת באבחנה. היא מסתכלת על המנגנון: מערכת העצבים שחיה בדריכות, חרדה שהפכה להרגל, הימנעות שהמשיכה אחרי שהסכנה השתנתה, משמעות שנשחקה, ובריאות נפשית שניסתה להחזיק את כל זה בשקט.

שם, בין הסלון שהפך למשרד, המרפסת שהפכה לעולם, והטלפון שהפך לחלון היחיד החוצה, אפשר להבין משהו לא רק על דיכאון וקורונה בישראל, אלא על בני אדם בכלל: אנחנו לא בנויים רק לשרוד. אנחנו בנויים להרגיש שיש למה לצאת מהבית.

מקורות

• WHO, COVID-19 pandemic triggers 25% increase in prevalence of anxiety and depression worldwide: https://www.who.int/news/item/02-03-2022-covid-19-pandemic-triggers-25-increase-in-prevalence-of-anxiety-and-depression-worldwide
• PubMed, Global prevalence and burden of depressive and anxiety disorders in 204 countries and territories in 2020 due to the COVID-19 pandemic: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/34634250/
• PubMed, Risks of mental health outcomes in people with COVID-19: cohort study: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35172971/
• PubMed, Neurological and psychiatric risk trajectories after SARS-CoV-2 infection: an analysis of 2-year retrospective cohort studies: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35987197/
• NIMH, Depression: https://www.nimh.nih.gov/health/topics/depression
• Mayo Clinic, Depression: https://www.mayoclinic.org/diseases-conditions/depression/symptoms-causes/syc-20356007