דיכאון וקורונה בישראל אינם רק סיפור על נגיף ועל מצב רוח ירוד. זהו סיפור על מערכת עצבים שחיה זמן רב באי-ודאות, על חרדה שהפכה לשגרה, על הימנעות שהתחפשה לזהירות, ועל משמעות יומיומית שנשחקה בתוך בית סגור מדי.
כשמדברים על בריאות נפשית אחרי הקורונה, קל להיתקע במספרים. אבל בישראל, הסיפור היה גם אנושי מאוד: משפחות בדירות קטנות, הורים בזום, סבים וסבתות מאחורי חלון, צעירים שהחיים החברתיים שלהם עברו למסך, ומערכת העצבים של מדינה שלמה שלמדה לשאול בכל בוקר מה מותר, מה אסור, וממי צריך להיזהר. בתוך זה הופיעו חרדה, הימנעות, אובדן משמעות, ועייפות נפשית שלא תמיד נעלמה כשהמסכות ירדו.
הבוקר שאחרי המגפה לא באמת הגיע בבת אחת
היה רגע שבו הרחובות חזרו להתמלא. בתי הקפה נפתחו, אנשים חזרו למשרדים והילדים חזרו לכיתות. מבחוץ נדמה היה שהחיים חזרו למסלול, אבל אצל לא מעט אנשים משהו בפנים נשאר במצב המתנה.
אדם יושב באוטובוס בתל אביב אחרי חודשים של עבודה מהבית. סביבו אנשים מדברים, משתעלים, נוגעים במעקה. לפני הקורונה זו הייתה סצנה רגילה. אחריה, הגוף קורא אותה אחרת: הכתפיים מתכווצות, המחשבה בודקת מרחקים. הראש יודע שהתקופה השתנתה, אבל מערכת העצבים עדיין לא קיבלה את ההודעה.
דיכאון אחרי קורונה לא תמיד נראה כמו התמוטטות. הרבה פעמים הוא נראה כמו קושי לקום בבוקר למרות שאין סיבה ברורה, כמו חוסר טעם בדברים שחזרו להיות זמינים, כמו אדם שחיכה שהעולם ייפתח ואז גילה שאין לו כוח לצאת אליו.
זו אחת התובנות החשובות על דיכאון וקורונה בישראל: הסגר אולי הסתיים בתאריך מסוים, אבל החוויה הנפשית לא עובדת לפי הודעות ממשלה. הגוף לא חוזר לשגרה רק כי השגרה חזרה. מעבר לקורונה עצמה, הבעיה היא מה שקורה לאדם כשהחיים שלו מצטמצמים לאורך זמן עד שהצמצום מתחיל להרגיש טבעי.
דיכאון הוא לא תמיד עצב. לעיתים הוא ירידה באנרגיית החיים: פחות תנועה, פחות ציפייה, פחות רצון להיפגש, פחות אמון בכך שמשהו ישתנה. בתוך מציאות של בידוד, חשש מהדבקה, חוסר ודאות כלכלי והפרעה יומיומית לשגרה, הירידה הזו לא הייתה מפתיעה. היא הייתה כמעט תגובה הגיונית של מערכת שמנסה לחסוך כוח.
במובן הזה, דיכאון יכול להיות חיסכון קיצוני באנרגיה אחרי תקופה שבה העולם דרש מאדם יותר מדי דריכות, ולא קריסה שלו.
מה הקורונה עשתה למערכת העצבים
הקורונה נכנסה לחיים הישראליים גם דרך מערכת ההתרעה הפנימית, ולא רק דרך מערכת הבריאות. פתאום גוף של אדם אחר הפך לאפשרות של סכנה. שיעול הפך לסימן, מעלית הפכה לחישוב, ארוחת חג הפכה לשאלה מוסרית, וביקור אצל ההורים הפך לניהול סיכון.
מערכת העצבים נועדה לזהות סכנה ולהכין את הגוף לפעולה. בזמן קצר זה מנגנון מצוין. בזמן ארוך, הוא מתחיל לגבות מחיר. אדם לא יכול לחיות חודשים ושנים בתחושה שהעולם הקרוב אליו מסוכן בלי שמשהו באמון הבסיסי שלו בשגרה ייסדק.
דמיינו אזעקה שלא מפסיקה לצפצף, אבל בעוצמה נמוכה. היא לא חזקה מספיק כדי לרוץ למקלט, אבל נוכחת מספיק כדי לא לישון טוב. כך נראתה אצל רבים תקופת הקורונה: רעש רקע קבוע, ולא תמיד פאניקה.
המחקר העולמי תיאר עלייה משמעותית בדיכאון ובחרדה בשנה הראשונה של המגפה. ארגון הבריאות העולמי דיווח ב-2022 על עלייה של כ-25% בשכיחות דיכאון וחרדה בעולם בשנה הראשונה של הקורונה. מחקר גדול שפורסם ב-The Lancet העריך שב-2020 נוספו עשרות מיליוני מקרים של דיכאון וחרדה ברחבי העולם בהשוואה למה שהיה צפוי ללא המגפה.
אבל המספרים אינם כל הסיפור. בישראל, הדריכות הזו פגשה חברה שגם כך רגילה לחיות עם איומים, חדשות מתפרצות, שירות צבאי, מתחים ביטחוניים ומשפחתיות צפופה. הקורונה הוסיפה איום מסוג אחר, שונה מטיל, מפיגוע או מאירוע חד: סכנה בלתי נראית שנכנסת דרך נשימה, קירבה, מגע, ארוחה.
חרדה בתקופת הקורונה לא הייתה רק פחד לחלות. היא הייתה גם פחד להדביק, לאבד עבודה, להישאר לבד, לא לדעת מתי זה נגמר. וכשחרדה מתמשכת מספיק זמן, היא יכולה להפוך את הגוף לעייף, את החשיבה לאיטית, ואת העתיד למטושטש.
יש מקרים שבהם הדיכאון מגיע דווקא אחרי שהחרדה עבדה שעות נוספות. הקורונה סגרה אנשים בבתים, וגם פתחה בתוך הגוף חדר בקרה שלא ידע מתי לכבות את האור.
בידוד הוא לא רק להיות לבד
ישראלים לא בנויים היטב לבדידות מוחלטת. זו הכללה, אבל יש בה משהו. חברה של ארוחות שישי, סידורים משפחתיים, שיחות מסדרון, שכנים ששומעים הכול, ילדים אצל סבא וסבתא, קפה קצר שהופך לשעה. ואז באה הקורונה והפכה קירבה לסיכון.
בידוד אינו רק היעדר אנשים. הוא אובדן של תיקונים קטנים שהנפש מקבלת ביום רגיל: חיוך במשרד, שיחה בדרך לגן, מגע בכתף, רעש של אנשים לידך, התחושה שאתה חלק ממשהו בלי להתאמץ להוכיח זאת.
כשאלה נעלמים, האדם לא תמיד מרגיש מיד “דיכאון”. קורה שהוא מרגיש ריקנות. יום ועוד יום שנראים דומים, פחות סיבה להתלבש, פחות הבדל בין בוקר לערב, פחות רגעים שבהם מישהו מבחוץ מחזיר לך תחושת קיום.
צעיר שחזר לגור אצל ההורים בזמן הסגרים יכול היה להרגיש מוקף באנשים ועדיין מבודד. אם הלימודים עברו לזום, העבודה נעצרה והחיים הרומנטיים הפכו לצ’אטים, החדר שלו הפך לעולם כולו. ובעולם קטן מדי, גם העתיד נראה קטן.
הימנעות נכנסה כאן בדלת האחורית. בהתחלה היא הייתה הוראה בריאותית: לא לצאת, לא להיפגש, לא להתחבק. אחר כך, אצל חלק מהאנשים, היא הפכה להרגל פנימי. גם כשאפשר היה לצאת, כבר לא היה ברור איך. גם כשאפשר היה להיפגש, הגוף העדיף להישאר באזור המוכר.
הימנעות היא ניסיון להפחית אי-נוחות באמצעות התרחקות. בתקופת הקורונה היא הייתה לא פעם הכרח. אבל אחרי שהמציאות השתנתה, אותו מנגנון יכול היה להמשיך לפעול כאילו העולם עדיין סגור. אדם אומר לעצמו “אין לי כוח”, ומתחת לזה יש בחלק מהמקרים מערכת עצבים שמעדיפה לא לבדוק אם היא עדיין יודעת להיות בחוץ.
הבידוד לבדו אינו כל הבעיה. הוא גם לימד את הגוף שהעולם מצומצם יותר ממה שהוא באמת. בידוד ממושך עלול להרחיק אדם מאחרים, וגם מהגרסה של עצמו שיודעת לרצות.
כשמשמעות נשחקת, לא תמיד קוראים לזה דיכאון
אחד הדברים שהקורונה עשתה בשקט היה לפגוע במשמעות. לא במשמעות הגדולה, הפילוסופית, אלא במשמעות הקטנה שמחזיקה שבוע: להגיע לעבודה, לפגוש חבר, לחכות להופעה, לנסוע להורים, להרגיש התקדמות, לסמן משהו ביומן.
כאשר הכול נדחה, בוטל, עבר לזום או נשאר “בהתאם להנחיות”, העתיד איבד צורה. ובני אדם צריכים צורה. הם צריכים לדעת שיש מחר ששונה קצת מהיום.
משמעות היא לא רק “למה אני חי”. היא גם “למה לקום הבוקר”. בזמן הקורונה, התשובה הזו נשחקה אצל רבים. אדם יכול היה להמשיך לעבוד, לתפקד, לקנות בסופר, לענות להודעות, ועדיין להרגיש שהחיים הפכו לגרסה דהויה של עצמם.
בישראל, שבה הזהות האישית שזורה לא פעם במשפחה, עבודה, צבא, קהילה, לימודים וחגים, הפגיעה במשמעות הייתה מוחשית. חתונות נדחו, שבעות התקיימו מרחוק, חיילים לא יצאו הביתה, סטודנטים התחילו תואר בלי להכיר מסדרון, וסבים וסבתות ראו נכדים דרך מסך. אלה לא רק “אירועים שבוטלו”. אלה נקודות אחיזה של חיים.
דיכאון קשור לאובדן משמעות משום שכאשר העתיד מפסיק להזמין את האדם, ההווה נעשה כבד יותר. חרדה שואלת “מה יקרה?”. דיכאון שואל “בשביל מה?”. והקורונה, בדרכה, הפעילה את שתי השאלות יחד.
לא רק טראומה שוברת אנשים. גם ביטול מתמשך של דברים קטנים יכול לשבור את הרצף שמחזיק חיים. משמעות לא נעלמת ביום אחד; היא נשחקת כשהמחר מפסיק להיות מקום שמחכים לו.
מפת הישויות
מערכת העצבים → חרדה → הימנעות → אובדן משמעות → בריאות נפשית
זו המפה שמחברת בין דיכאון וקורונה בישראל, והיא חשובה כי היא מזיזה את השאלה מ”למה אנשים נהיו עצובים?” ל”איזה מנגנון פעל עליהם לאורך זמן?”.
מערכת העצבים היא נקודת הפתיחה. היא קלטה איום לא נראה, משתנה, קרוב מדי. אדם לא היה צריך לראות סכנה כדי להרגיש אותה; מספיק היה לשמוע חדשות, לקבל הודעת בידוד או לגלות שמישהו בעבודה חיובי.
משם הופיעה חרדה. לא תמיד בהתקף, לעיתים כרעש רקע: האם נדבקתי? האם הדבקתי? האם יהיה סגר? האם הילדים יחזרו למסגרות? האם תהיה עבודה? החרדה נתנה לעולם תחושה של חוסר יציבות.
כאשר החרדה נמשכת, הימנעות נראית כמו פתרון: פחות מפגשים, נסיעות, התחייבויות וחשיפה. בתקופת הקורונה זה היה לעיתים נכון ומציל חיים. אבל כאשר ההימנעות ממשיכה אחרי שהסיכון משתנה, היא עלולה לצמצם את החיים יותר מהנדרש.
הצמצום הזה פוגע במשמעות. פחות תנועה פירושה פחות חוויות, ופחות חוויות פירושן פחות תחושת חיים. וכאשר משמעות נשחקת, בריאות נפשית נעשית פגיעה יותר.
השרשרת הזו אינה אומרת שכל אדם שחווה קורונה יפתח דיכאון. היא אומרת שהמגפה יצרה תנאים שבהם דיכאון יכול למצוא יותר אחיזה: גוף דרוך, חברה מרוחקת, עתיד לא ברור, והרגלים של צמצום.
דמיינו עיר שמורידה את כל האורות כדי לחסוך חשמל בזמן חירום. בהתחלה זה הגיוני. אבל אם האורות נשארים כבויים גם אחרי שהחירום השתנה, התושבים מתחילים לשכוח איך העיר נראית בלילה. דיכאון אחרי קורונה הוא לא תמיד תוצאה של אירוע אחד. הוא יכול להיות תוצאה של חיים שהונמכו בהדרגה.
