אין כמו נשיונל ג׳יאוגרפיק.
אני יכולה לשבת מול התוכניות האלה ולשכוח מהשעה. לראות נמר מתקרב לטרף, איך הוא עוצר, מחכה ובוחר מתי לזנק. לראות בעלי חיים מסתדרים בתנאים שנראים בלתי אפשריים. לגלות איך אפרוח פינגווין מזהה את הקול של ההורה שלו בתוך כל הרעש של המושבה.
אני אוהבת את ההצצות האלה ליערות, לאוקיינוסים ולשטח הפתוח. יש שם כל כך הרבה מה להבין, גם בלי שמישהו יגיד מילה.
ואז מגיע החלק שקשה לראות.
המרדף נגמר. הזברה לא מצליחה לברוח. גוזל נשאר בקן וההורים אינם חוזרים. יש מי שמסיט מבט, יש מי שממשיך לצפות בשקט, ויש מי שמעביר ערוץ.
גם אני מחכה בסצנות מסוימות שהמצלמה תעבור הלאה. רציתי לראות איך הטורף צד. קשה לי לראות מה זה אומר בשביל מי שנתפס.
אבל זה אותו טבע. לפני רגע התפעלתי ממנו, ועכשיו קשה לי לראות אותו.
בחיים שלנו אנחנו מכירים את זה היטב.
אנחנו אוהבים התחלות, התאהבות, הצלחה, את התחושה שמשהו מסתדר. כשמגיעים פרידה, אכזבה או אובדן, אנחנו שואלים איך זה קרה לנו. עוד לפני שהספקנו להבין מה אנחנו מרגישים, אנחנו כבר רוצים שזה יפסיק.
ברור למה. כואב לנו.
הכאב מגיע עם חקירה
הרצון להקל על כאב הוא אנושי. הבעיה מתחילה כשאנחנו מצפים למצוא דרך לחיות בלי להיפגע בכלל. אם אבחר נכון, אתנהל נכון ואעבוד מספיק על עצמי, אולי אצליח להימנע מזה.
ואז משהו קורה, והכאב מגיע עם חקירה: מה לא עשיתי נכון? איך שוב הגעתי לכאן? למה אני עדיין לא מצליחה להתגבר?
כבר כואב לנו. עכשיו אנחנו גם כועסים על עצמנו שקשה לנו.
מול תוכנית טבע אנחנו מבינים שהחיים כוללים סכנה, אובדן ושינוי. כשזה מגיע אלינו, אנחנו מצפים לתנאים אחרים. יש לנו בינה, אנחנו מתכננים וחושבים קדימה. זה מאפשר לנו למנוע פגיעות רבות ולשנות מצבים. זה עדיין לא מוציא אותנו מהטבע.
אנחנו יכולים להיפגע. להיקשר ולאבד. להשקיע ולהיכשל. הגוף מתבגר, נסיבות משתנות, ולא כל מה שתכננו יקרה.
קשה לקבל את זה. אבל כשמבינים שכאב יגיע, אפשר להתחיל ללמוד איך להתמודד איתו. להבין מה כואב, מה יכול לעזור ומה נעשה עכשיו.
בין הפוגה לבריחה
יש הבדל בין להקל על כאב לבין לבנות את היום סביב הניסיון לא להרגיש אותו.
זה יכול להתחיל בשיחה שאנחנו דוחים שוב ושוב. בגלילה שלא נגמרת. בעוד משימה בעבודה, כי כל עוד אנחנו עסוקים אין זמן לחשוב על מה שמחכה בבית.
ההקלה אמיתית. לרגע אנחנו לא מרגישים את זה. אבל השיחה עדיין מחכה. וככל שאנחנו נמנעים ממנה, היא תופסת יותר מקום: במה שאנחנו לא אומרים, במקומות שאנחנו לא הולכים אליהם, בהחלטות שאנחנו לא מקבלים.
