כבר תקופה שמגנזיום הפך לאחד מתוספי התזונה המדוברים ביותר. האם זו עוד אופנה חולפת, או שהמדע ואורח החיים המודרני באמת משנים את הדרך שבה אנחנו צריכים להסתכל עליו?
"דניאל, איזה מגנזיום לקחת?"
זו כנראה אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה בטלפון.
בהתחלה זו הייתה שאלה פשוטה.
היום היא כבר נשמעת אחרת.
"מה ההבדל בין ביס… ביסגלי… איך בכלל אומרים את זה?"
"מאלאט זה יותר טוב?"
"למה טוב המגנזיום הזה שכולם מדברים עליו?"
"שמעת בכלל על ל־תריאונט?"
אני מחייכת, לא בגלל שהשמות מסובכים, אלא כי מאחורי כל שיחה כזאת אני שומעת בעיקר בלבול.
מצד אחד, אנשים באמת רוצים לעשות משהו טוב בשביל הבריאות שלהם.
מצד שני, הם מרגישים שהם נכנסו למערבולת עם עשרות מושגים, המלצות סותרות, סרטונים ברשת ואינספור דעות, עד שכבר קשה להבין מה באמת חשוב ומה רק עושה הרבה רעש וצלצולים.
בסוף כל שיחה, לא משנה מה הסברתי, השאלה תמיד שוב עולה:
"תגידי… צריך בכלל לקחת מגנזיום, זה באמת עוזר?"
זו שאלה מצוינת.
אבל לא השאלה הנכונה.
השאלה המעניינת יותר היא:
למה דווקא עכשיו התחיל העניין במגנזיום?
אנחנו רואים אותו בכל מקום.
חברים ממליצים, הרשתות החברתיות מוצפות, בתי המרקחת מקדישים להם מדף שלם, וכל שיחת סלון הופכת לדיון על אותו נושא.
פתאום כולם מחפשים מגנזיום.
לשינה.
לסטרס.
לשרירים.
ללב.
למיגרנות.
למוח.
ואז מגיעות השאלות:
איזה סוג?
איזה מינון?
מה עדיף?
ביסגליצינאט? מאלאט? טאורט?
אני מודה שבפעם הראשונה שגם אני ראיתי את השינוי הזה, שאלתי את עצמי אם אנחנו לא נסחפים קצת.
אחרי הכול, עולם הבריאות אוהב טרנדים.
כל כמה שנים מגיע כוכב חדש.
פעם זה היה הכורכום.
אחר כך קולגן, ויטמין D,
ואז אומגה 3.
כולם חייבים אותו, ועכשיו.
ומתחילה להתפתח שאיפת שווא ש"אולי זה המזור לכל בעיותיי".
אני מטבעי דווקא אדם די סקפטי.
זה שאני נטורופתית, לא אומר שאני מאמינה שכל חומר טבעי חדש צריך להפוך מיד לגיבור הבא של עולם הבריאות.
להפך.
במהלך השנים למדתי שלכל ויטמין, מינרל, צמח או חומצת אמינו יש מקום חשוב בגוף שלנו. אם הם קיימים בטבע, כנראה שיש להם תפקיד. אבל זה לא אומר שכל פעם שנוצר סביבם שיח, צריך לשנות את כל סדרי העדיפויות.
לכן גם במקרה של המגנזיום, לא מיהרתי להצטרף להתלהבות.
רציתי להבין.
מה באמת השתנה?
האם המגנזיום הפך פתאום לחשוב יותר?
או שפשוט אנחנו מתחילים להבין טוב יותר את העולם שאנחנו חיים בו?
כחלק מהעבודה שלי אני קוראת הרבה מחקרים ותוכן בנושא, וככל שעקבתי אחרי השינויים בשטח ופגשתי יותר אנשים בקליניקה, הגעתי למסקנה משמחת, לדעתי.
אני לא חושבת שיש כאן "בהלה למגנזיום",
אני חושבת שיש כאן התפכחות.
לא כי משהו במגנזיום השתנה.
אלא כי אנחנו השתנינו.
העולם שלנו כבר לא אותו עולם
כשאנחנו חושבים על חסרים תזונתיים, רובנו עדיין מדמיינים אדם שלא אוכל מספיק ירקות או אוכל יותר מדי מזון מעובד.
אבל המציאות שלנו הרבה יותר מורכבת.
גם מי שמנסה לאכול בריא, גם מי שמקפיד על תזונה מגוונת, חי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה חיו ההורים או הסבים שלנו.
לא רק המזון השתנה, גם הקצב השתנה.
במשך שנים היה נדמה שאם רק נאכל "נכון", נקבל את כל מה שהגוף צריך.
זו מחשבה יפה.
אבל היא כבר לא תמיד פוגשת את המציאות.
אחד הנושאים שהתחילו להעסיק חוקרים בשנים האחרונות הוא דווקא משהו שרובנו בכלל לא חושבים עליו: המים שאנחנו שותים.
בישראל, המעבר הנרחב להתפלת מי ים הוא אחד ההישגים ההנדסיים המרשימים בעולם. בזכותו יש לנו אספקת מים יציבה גם בשנות בצורת.
אבל לכל פתרון מלאכותי יש גם מחיר.
בתהליך ההתפלה, לא רק המלחים הבעייתיים יוצאים מהמים. גם מינרלים חיוניים כמו מגנזיום נעלמים כליל.
לצערי לא נותנים מספיק משקל להשלכות הבריאותיות, אלא רק לאחר שנוצרת בעיה, תשומת הלב מופנית באמת ל"מחיר".
ואז, באופן טבעי, התחילו להגיע המחקרים.
מחקרים ישראליים, בבית החולים שיבא ואוניברסיטת בר־אילן, שבדקו אוכלוסיות הצורכות מים מותפלים הצביעו על קשר בין צריכת מים דלי מגנזיום לבין ירידה ברמות המגנזיום בגוף ועלייה בסיכון הקרדיו־וסקולרי באוכלוסיות מסוימות. חשוב להדגיש: כמו בכל מחקר אפידמיולוגי, מדובר בקשרים סטטיסטיים ולא בהוכחה שמים מותפלים לבדם גורמים למחלה. אבל זו בהחלט הייתה נורת אזהרה, והיא פתחה דיון מקצועי משמעותי שלא היה קיים קודם.
כתוצאה משינוי בקווי המים בארץ, גם החקלאות משתנה.
כאשר משקים גידולים במים דלי מינרלים, ולא תמיד מחזירים את כל המינרלים החסרים דרך הדישון, גם ההרכב המינרלי של חלק מהתוצרת החקלאית עשוי להשתנות.
כלומר, לא מדובר רק במה שאנחנו אוכלים.
אלא גם במה שכבר פחות נמצא בתוך האוכל.
וכאן, מבחינתי, התחיל להשתנות כל הדיון.
לא כי גילינו מחדש את מינרל המגנזיום,
אלא כי הבנו שהסביבה שבה הגוף שלנו מתפקד היום שונה מאוד מזו שעליה נבנו הרבה מההנחות הישנות.
גם אם המים השתנו והמזון השתנה, זו עדיין לא הסיבה העיקרית
אני חושבת שהטעות הכי גדולה היא לחשוב שכל הסיפור מתחיל ונגמר במגנזיום.
הוא ממש לא.
מגנזיום הוא רק חלק מהתמונה.
הסיפור הגדול הוא אורח החיים שבנינו לעצמנו.
תחשבו רגע על יום ממוצע:
מתעוררים עם הטלפון ביד, רצים לעבודה, מג'נגלים בין משימות, אוכלים מול המחשב, שותים עוד קפה כדי להחזיק את אחר הצהריים, חוזרים הביתה עייפים.
ודווקא אז, במקום לתת לעייפות הטבעית לשלוח אותנו בשעה סבירה למיטה,
אנחנו רוצים את הזמן "שלנו", מגיע לנו.
עוד קצת טלוויזיה, עוד קצת טלפון, עוד קצת חדשות, עוד כמה דקות של גלילה.
ואופס השעון מראה חצות.
הגוף כבר מבקש לעצום עיניים.
אבל הראש? הוא רק עכשיו התחיל לדבר.
זו אולי אחת האירוניות הגדולות של התקופה שלנו:
מעולם לא חיינו בעולם עם כל כך הרבה אמצעים שאמורים להקל על החיים,
ובמקביל נדמה שאנחנו עייפים יותר מדור לדור.
זאת גם לא עייפות פיזית, של עבודה בשדה או במפעל, זו עייפות של "הראש", הבאה לידי ביטוי בתחושות הגוף.
אנחנו לא הולכים, אנחנו "סוחבים" את הגוף. "שורדים" עוד יום.
ההרגשה מוחשית שהגוף עובד שעות נוספות.
אנחנו חיים בעידן של "עוד".
עוד מידע, עוד גירויים,
עוד התראות ועוד מסכים,
עוד החלטות.
עוד משימות.
אבל דווקא בתוך כל ה"עוד" הזה, הגוף מקבל פחות ממה שהוא באמת צריך.
פחות שינה.
פחות טבע.
פחות תנועה.
פחות שקט.
ואני אוהבת לקרוא לזה עידן העודף המזויף.
נדמה שיש לנו הכול.
אבל דווקא בתוך השפע הזה, לא פעם חסרים הדברים שהגוף באמת זקוק להם כדי לתפקד לאורך זמן.
זו אחת הסיבות שבשנים האחרונות אנחנו רואים יותר אנשים שאומרים משפטים כמו:
"אני לא חולה… אבל אני גם לא מרגיש כמו פעם."
והמשפט הזה תמיד מעורר בי מחשבה.
כאילו התרגלנו לחשוב שכל עוד אין מחלה, הכול בסדר.
אבל הגוף בדרך כלל מתחיל לדבר הרבה לפני שמופיעה אבחנה רפואית.
הגוף לא נשבר ביום אחד
הוא מאותת.
בהתחלה אלו דברים קטנים.