כבר תקופה שמגנזיום הפך לאחד מתוספי התזונה המדוברים ביותר. האם זו עוד אופנה חולפת, או שהמדע ואורח החיים המודרני באמת משנים את הדרך שבה אנחנו צריכים להסתכל עליו?
"דניאל, איזה מגנזיום לקחת?" זו כנראה השאלה שאני נשאלת הכי הרבה בטלפון. פעם היא הייתה פשוטה. היום היא נשמעת כך: "מה ההבדל בין ביס… ביסגלי… איך בכלל אומרים את זה?", "מאלאט זה יותר טוב?", "שמעת על ל־תריאונט?"
אני מחייכת. השמות באמת מסובכים, אבל מה שאני שומעת מאחורי כל שיחה כזאת הוא בעיקר בלבול. אנשים רוצים לעשות משהו טוב בשביל הבריאות שלהם, ומוצאים את עצמם בתוך מערבולת של מושגים, המלצות סותרות וסרטונים ברשת. ובסוף כל שיחה עולה אותה שאלה: "תגידי, צריך בכלל לקחת מגנזיום? זה באמת עוזר?"
זו שאלה מצוינת, אבל לא השאלה הנכונה. השאלה המעניינת יותר היא:
למה דווקא עכשיו התחיל העניין במגנזיום?
פתאום כולם מחפשים מגנזיום: לשינה, לסטרס, לשרירים, ללב, למיגרנות, למוח. חברים ממליצים, הרשתות מוצפות, ובבית המרקחת יש לו מדף שלם.
אני מודה שבפעם הראשונה ששמתי לב לזה, שאלתי את עצמי אם אנחנו לא נסחפים. עולם הבריאות אוהב טרנדים, וכל כמה שנים מגיע כוכב חדש: פעם זה היה הכורכום, אחר כך קולגן, ויטמין D ואומגה 3. כולם חייבים אותו, ועכשיו, ומתפתחת שאיפת שווא ש"אולי זה המזור לכל בעיותיי".
אני מטבעי די סקפטית. זה שאני נטורופתית לא אומר שאני מאמינה שכל חומר טבעי צריך להפוך לגיבור הבא של עולם הבריאות. במהלך השנים למדתי שלכל ויטמין, מינרל, צמח או חומצת אמינו יש מקום חשוב בגוף, אבל זה לא אומר שכל פעם שנוצר סביבם שיח צריך לשנות את סדרי העדיפויות.
לכן גם במקרה של המגנזיום לא מיהרתי להצטרף להתלהבות. רציתי להבין מה השתנה. ככל שקראתי מחקרים ופגשתי יותר אנשים בקליניקה, הגעתי למסקנה משמחת: אין כאן "בהלה למגנזיום", יש כאן התפכחות. לא כי משהו במגנזיום השתנה, אלא כי אנחנו השתנינו.
העולם שלנו כבר לא אותו עולם
כשאנחנו חושבים על חסרים תזונתיים, רובנו מדמיינים מישהו שלא אוכל מספיק ירקות. אבל גם מי שמקפיד על תזונה מגוונת חי היום בסביבה שונה לחלוטין מזו של ההורים או הסבים שלנו. לא רק המזון השתנה, גם הקצב.
אחד הנושאים שהתחילו להעסיק חוקרים בשנים האחרונות הוא משהו שרובנו בכלל לא חושבים עליו: המים שאנחנו שותים. בישראל, המעבר הנרחב להתפלת מי ים הוא אחד ההישגים ההנדסיים המרשימים בעולם, ובזכותו יש לנו אספקת מים יציבה גם בשנות בצורת. אבל בתהליך ההתפלה לא רק המלחים הבעייתיים יוצאים מהמים. גם מינרלים חיוניים כמו מגנזיום נעלמים כליל.
מחקרים ישראליים, בבית החולים שיבא ובאוניברסיטת בר־אילן, שבדקו אוכלוסיות שצורכות מים מותפלים, הצביעו על קשר בין צריכת מים דלי מגנזיום לבין ירידה ברמות המגנזיום בגוף ועלייה בסיכון הקרדיו־וסקולרי באוכלוסיות מסוימות. חשוב להדגיש: כמו בכל מחקר אפידמיולוגי, מדובר בקשרים סטטיסטיים ולא בהוכחה שמים מותפלים לבדם גורמים למחלה. אבל זו הייתה נורת אזהרה, והיא פתחה דיון מקצועי משמעותי שלא היה קיים קודם.
גם החקלאות משתנה בעקבות זה. כשמשקים גידולים במים דלי מינרלים, ולא תמיד מחזירים את כל המינרלים החסרים בדישון, ההרכב המינרלי של חלק מהתוצרת עשוי להשתנות. כלומר, חשוב גם מה כבר פחות נמצא בתוך האוכל, ולא רק מה שאנחנו שמים בצלחת.
גם אם המים השתנו והמזון השתנה, זו עדיין לא הסיבה העיקרית
הטעות הכי גדולה היא לחשוב שכל הסיפור מתחיל ונגמר במגנזיום. הוא רק חלק מהתמונה. הסיפור הגדול הוא אורח החיים שבנינו לעצמנו.
תחשבו על יום ממוצע: מתעוררים עם הטלפון ביד, רצים לעבודה, מג'נגלים בין משימות, אוכלים מול המחשב, שותים עוד קפה כדי להחזיק את אחר הצהריים וחוזרים הביתה עייפים. ודווקא אז, במקום לתת לעייפות הטבעית לשלוח אותנו למיטה, אנחנו רוצים את הזמן "שלנו". עוד קצת טלוויזיה, עוד קצת גלילה, ופתאום השעון מראה חצות. הגוף כבר מבקש לעצום עיניים, אבל הראש רק עכשיו התחיל לדבר.
זו אחת האירוניות של התקופה: מעולם לא היו לנו כל כך הרבה אמצעים שאמורים להקל על החיים, ובכל זאת נדמה שאנחנו עייפים יותר מדור לדור. זו עייפות של הראש, שמגיעה לידי ביטוי בגוף. הסבים שלנו עבדו בשדה ונרדמו בלי לחשוב פעמיים. אנחנו חיים בעידן של "עוד": עוד מידע, עוד התראות, עוד החלטות. ודווקא בתוכו הגוף מקבל פחות ממה שהוא צריך: פחות שינה, פחות טבע, פחות תנועה, פחות שקט. אני קוראת לזה עידן העודף המזויף.
לכן אנחנו שומעים יותר ויותר משפטים כמו "אני לא חולה… אבל אני גם לא מרגיש כמו פעם". התרגלנו לחשוב שכל עוד אין מחלה הכול בסדר, אבל הגוף מתחיל לדבר הרבה לפני שמופיעה אבחנה.
הגוף לא נשבר ביום אחד
הוא מאותת. בהתחלה אלו דברים קטנים: קצת יותר קשה להירדם, שריר שנתפס בלילה, קושי להתרכז, עוד קפה ועוד אחד, סוף שבוע שכבר לא ממלא את המצברים. אלו לא מחלות, וגם לא בהכרח סימנים לחסר במגנזיום. אבל הם איתותים לכך שהגוף עובד תחת עומס, וכשהעומס הופך לשגרה, הצרכים הפיזיולוגיים שלו משתנים.
