למה אנשים עובדים קשה יותר דווקא כשאין להם משמעות בעבודה

משמעות בעבודה אינה רק תחושה שהעבודה חשובה. היא הקשר שאדם מרגיש בין מה שהוא עושה, מי שהוא, ומה שהוא מאמין שהמאמץ שלו משרת.

משמעות בעבודה יכולה להיעלם בלי שאיש מבחין. העובד ממשיך להגיע, לענות, להציג, לסגור משימות ואפילו להתקדם. כלפי חוץ הוא יעיל, ובפנים נוצר מרחק. הרגלים מחזיקים את היום, הימנעות ממלאת את היומן, פחד מונע שינוי, ובריאות נפשית מתחילה לשלם על הצלחה שכבר לא ברור למה היא נועדה. הפרדוקס הוא שאדם שאיבד משמעות לא תמיד מפסיק לעבוד. יש מי שעובד קשה יותר דווקא כדי לא לפגוש את מה שנעלם.

האנשים העייפים ביותר אינם תמיד אלה שעובדים הכי הרבה

בשיחות על שחיקה חוזרת כמעט תמיד אותה הנחה: הבעיה היא עומס. יותר מדי שעות, פגישות ואחריות, ופחות מדי שינה והפסקות.

לעיתים זה בדיוק הסיפור. עומס מתמשך יכול לשחוק גם אדם שאוהב מאוד את עבודתו, ואי אפשר לפתור שבוע עבודה בלתי סביר באמצעות שינוי גישה או משפט מעורר השראה.

אבל יש סוג אחר של עייפות, שנמדד פחות במספר השעות ויותר בפער בין המאמץ לבין הסיבה למאמץ. אפשר לעבוד עשר שעות ולהרגיש חי, ואפשר לעבוד שש שעות ולהרגיש שהיום נלקח ממך. אפשר לנהל פרויקט קשה, להיכשל, להתחיל שוב ולהרגיש שיש טעם, ואפשר להשלים רשימה שלמה עד הצהריים ולהרגיש שלא קרה דבר.

הפער הזה מסביר מדוע שני עובדים באותו משרד, עם תפקיד דומה ושעות דומות, יכולים לחוות את היום באופן שונה לחלוטין. אחד רואה בעבודה חלק מסיפור שהוא רוצה להיות בו. האחר מבצע פעולות שאינן מתחברות עוד לזהות, לערכים או לעתיד שהוא מדמיין.

הוא אינו בהכרח שונא את העבודה. המצב מסובך יותר: התנאים טובים, האנשים נחמדים, השכר סביר, והוא מוכשר במה שהוא עושה. אין אירוע חד שאפשר להצביע עליו ולומר: כאן הכול התקלקל. רק שהעבודה הפסיקה לענות על השאלה השקטה ביותר: בשביל מה?

במצב כזה, קל להניח שהאדם יוריד קצב. בפועל, חלק מהאנשים מגבירים אותו. הם נכנסים מוקדם יותר, מסיימים עוד משימה, מתנדבים לעוד פרויקט ומוודאים שכל דקה מלאה. הם לא מצאו מחדש משמעות בעבודה. פעילות מתמדת פשוט חוסכת מהם את הצורך לבדוק אם היא עדיין קיימת.

יום מלא הוא דרך מצוינת לא לשאול שאלות

נועה, בת 38, מנהלת צוות בחברה יציבה. היא מגיעה למשרד לפני רוב העובדים. עד תשע כבר עברה על הדוחות, ענתה להודעות והכינה לעצמה רשימת משימות לפי צבעים.

היא טובה בעבודה שלה. כשהצוות נתקע, היא פותרת. כשמשימה מתעכבת, היא נכנסת. כשהמנהל מבקש עדכון, הוא מקבל טבלה מסודרת. אנשים סומכים עליה משום שהיא תמיד מחזיקה את הקצה הבא.

בשעה 18:20 המשרד מתרוקן. נועה אומרת לעצמה שתסיים רק עוד דבר אחד. היא פותחת מצגת שאפשר לעבוד עליה גם מחר, מתקנת ניסוח, מחליפה גרף, שולחת הודעה לא דחופה ומתחילה לעבור על סדר היום של השבוע הבא. אין עליה לחץ להישאר, ואיש לא ביקש.

בשעה 19:10 היא סוגרת את המחשב. בדרך למעלית עולה בה תחושה שהיא מתקשה לתת לה שם. זו אינה גאווה על יום מוצלח, וגם לא עייפות רגילה. משהו דומה לריק. היא מוציאה את הטלפון ובודקת שוב את המייל. יש הודעה חדשה, ולרגע היא מרגישה הקלה: עכשיו יש עוד משהו לעשות.

הסיפור של נועה אינו סיפור על “וורקוהוליזם” בהכרח, ובוודאי לא אבחנה. הוא סיפור על שימוש בעבודה כדי להימנע מהשקט שאחריה. כל עוד היא נדרשת, היא יודעת מי היא. כל עוד יש משימה, אין צורך לשאול אם התפקיד שהיא בנתה במשך שנים עדיין מתאים לאדם שנהייתה.

המשימה מעניקה תשובה זמנית: אני נחוצה, אני יעילה, אני מתקדמת, אני מחזיקה, אני שווה את המקום שלי. ברגע שאין משימה, השאלות חוזרות.

לכן יום מלא יכול להיות מקום מסתור מושלם. הוא נראה כמו שאפתנות, מתוגמל כמו מצוינות ומקבל מחמאות מהסביבה. אין בו סימנים ברורים של הימנעות, להפך: האדם עושה המון. אבל פעילות והתקדמות אינן אותו דבר. אפשר לנוע במהירות גדולה בתוך מסלול שכבר לא מוביל לשום מקום שרוצים להגיע אליו.

למה תפוקה מרגיעה כשאין משמעות בעבודה

תפוקה נוחה יותר ממשמעות, כי אפשר למדוד אותה: מספר מיילים, משימות שהושלמו, עסקאות שנסגרו, פגישות שנערכו, שעות שחויבו, שקפים שהוכנו, לקוחות שקיבלו מענה.

משמעות בעבודה אינה מופיעה בדוח שבועי. היא מורכבת מזיכרונות, ערכים, זהות, תחושת תרומה, יחס לאנשים, חופש, צמיחה והאמונה שהיום מתחבר למשהו גדול יותר מרשימת המטלות. קשה למדוד אותה, ולכן קל להתעלם ממנה.

כאשר תחושת המשמעות נחלשת, תפוקה יכולה למלא את החלל. כל משימה שהושלמה מספקת רגע ברור של הצלחה. היא אומרת לאדם שהיום לא התבזבז, גם אם הוא לא יודע עוד למה היום נועד.

זו עסקה מפתה. האדם מקבל תחושת שליטה, הארגון מקבל יותר עבודה, המנהלים רואים מחויבות, והסביבה קוראת לזה הצלחה. כמעט כולם מרוויחים בטווח הקצר.

רק שהמשימות צריכות להמשיך להגיע. ברגע שהן עוצרות, גם תחושת הערך שהן סיפקו נעצרת. כך אדם מתחיל להזדקק ליום עמוס, ודרישות התפקיד הן רק חלק מהסיבה: יום לא עמוס משאיר אותו ללא תשובה.

אין רע בכך שאנשים אוהבים להצליח. הבעיה היא שהצלחה תפעולית יכולה להסתיר במשך שנים אובדן של כיוון. כאשר אדם אינו יודע למה הוא עובד, הוא יכול להתחיל למדוד את עצמו לפי כמה הוא עובד, והכמות מחליפה את הסיבה.

הרגלים מקצועיים ממשיכים גם אחרי שהסיפור השתנה

בתחילת הקריירה, אדם לומד מה נדרש כדי להתקדם: לענות מהר, להגיע מוכן, להישאר כשצריך, לקחת יוזמה, לא להתלונן, להוכיח שאפשר לסמוך עליו.

ההרגלים האלה עשויים לשרת אותו היטב. בזכותם הוא צובר ניסיון, מקבל הזדמנויות ובונה מוניטין, והם הופכים לחלק מהאופן שבו הוא מבין מקצועיות.

שנים אחר כך, התנאים משתנים. אולי הוא כבר בתפקיד בכיר, אולי יש לו משפחה, אולי העבודה עצמה השתנתה. ייתכן שהדברים שעניין אותו ללמוד כבר אינם מעניינים אותו, ושהוא רוצה יותר יצירה ופחות ניהול, יותר קשר ופחות תפעול.

אבל ההרגלים ממשיכים. הוא עדיין הראשון לענות, עדיין לוקח עוד, מוכיח, נשאר, ומודד יום טוב לפי הכמות שהספיק. הסיפור השתנה, אבל הגוף נשאר נאמן לכללים הישנים.

זה קורה משום שהרגלים אינם בודקים בכל בוקר אם הערכים שלנו השתנו. הם פשוט מציעים את הדרך המוכרת, וכשהעבודה נעשית מורכבת, הם מתחזקים עוד יותר. אדם חוזר למה שהוא יודע לעשות היטב, ולעיתים, הדבר שהוא יודע לעשות היטב הוא לעבוד. בלי לחשוב על העבודה ובלי לבדוק את הקשר אליה, פשוט לעבוד.

יש בכך משהו מכובד. לא כל יום חייב להיות מסע פנימי. ארגונים זקוקים לאנשים שמבצעים גם כשאין השראה, וקריירה אינה חייבת לספק משמעות עמוקה בכל שעה.

אבל כאשר ההרגל נעשה תשובה יחידה, הוא עלול להחזיק אדם בתוך תפקיד שכבר אינו פוגש אותו. הוא מצליח בו משום שהתאמן, נשאר בו משום שהוא מצליח, ומפרש את ההצלחה כהוכחה שזה המקום הנכון. זו אינה תמיד אותה שאלה.

הפחד שעולה כשמורידים קצב

אם נועה תצא מהמשרד בחמש, מה יקרה? כנראה שום דבר דרמטי. המצגת תחכה, הצוות יסתדר, המנהל לא יתקשר והחברה לא תתמוטט.

אבל בתוכה עלולים להתרחש דברים אחרים. אולי היא תרגיש אשמה, או תחשוש שמישהו יראה בה פחות מחויבת. אולי תגלה שאין לה תוכנית לערב, או תישב בבית ותשאל אם זו העבודה שהיא רוצה לעשות גם בעוד חמש שנים. העבודה מגינה עליה מהשאלות האלה.

לכן הורדת קצב היא יותר מפעולה ביומן. היא יכולה להרגיש כמו איום על הזהות. אם אדם היה במשך שנים “זה שאפשר לסמוך עליו”, מה יישאר כשהוא יפסיק להיות זמין תמיד? אם הערך שלו נבנה סביב ביצועים, איך ירגיש ביום שבו לא ביצע משהו יוצא דופן?

פחד משינוי קריירה אינו תמיד פחד מהכנסה נמוכה יותר או מתפקיד חדש. יש שהוא פחד לאבד שפה שלמה שבה האדם ידע להסביר את עצמו: “אני מנהלת.” “אני עובד בחברה הזאת.” “אני אחראי על התחום.” “אני האדם שפותר.” אלה אינם רק פרטים מקצועיים. הם מספקים מבנה, מעמד, קהילה וסיפור.

גם כשהעבודה מאבדת משמעות, הסיפור שהיא נותנת לאדם עדיין יכול להיות חזק. לכן הוא לא ממהר לעזוב, ולא פעם הוא מנסה לעבוד עוד יותר, בתקווה שהצלחה נוספת תחזיר לתפקיד את מה שאבד. עוד קידום, עוד לקוח, עוד פרויקט, עוד תואר, עוד הישג.

אבל אם הבעיה היא נתק במשמעות, תוספת של עבודה מאותו סוג לא תמיד פותרת אותה. היא רק מעלה את הווליום.

ההבדל בין עבודה קשה לבריחה יעילה

אין דבר חשוד בעבודה קשה כשלעצמה. אנשים יכולים לעבוד הרבה מתוך בחירה, אהבה, שאפתנות, מחויבות, צורך כלכלי או תקופה מקצועית אינטנסיבית. לא כל ערב במשרד מסתיר משבר, ולא כל אדם עסוק בורח ממשהו.

השאלה היא מה קורה כשאין עבודה. האם האדם מסוגל לעצור בלי להרגיש שהוא מאבד ערך? האם הוא יודע מה הוא אוהב מעבר למה שהוא מבצע היטב? האם יום שקט נחווה כמנוחה או ככישלון? האם משימה חדשה מרגשת אותו, או רק מצילה אותו מריק? האם הוא בוחר את העומס, או שהעומס מונע ממנו לבחור?

בריחה יעילה קשה לזיהוי מפני שהיא מקבלת פרסים. אדם שנמנע משיחה באמצעות גלילה ירגיש שבזבז זמן. אדם שנמנע משאלה קיומית באמצעות עבודה יקבל אולי בונוס. החברה אינה מבחינה במנגנון, היא רואה תוצאה.

גם האדם עצמו עשוי לא להבחין. הוא באמת עובד, תורם ומצליח. ההימנעות אינה מבטלת את כל אלה. היא רק מוסיפה תפקיד סמוי לעשייה. אותו פרויקט יכול להיות גם הישג וגם מסתור, אותה שאפתנות יכולה להיות גם תשוקה וגם פחד, ואותו יום מלא יכול להיות גם בחירה וגם דרך לא להרגיש.

בני אדם אינם מנגנונים טהורים. אנחנו פועלים מתוך כמה סיבות בו זמנית. לכן השאלה אינה אם העבודה “אמיתית” או “בריחה”. השאלה היא איזה חלק ממנה הפך הכרחי כדי שלא נפגוש משהו אחר.

ארגונים אוהבים את מי שלא יודע לעצור

מנקודת מבט ארגונית, עובד שממשיך לעבוד גם לאחר שאיבד קשר למשמעות יכול להיראות מצוין. הוא אינו מתלונן, מספק תוצאות, לוקח אחריות, זמין ומכיר את המערכת. הוא גם לא דורש מהארגון להסביר למה העבודה חשובה.

בטווח הקצר, זה נכס. בטווח הארוך, הארגון עלול לקבל אדם שמבצע היטב ומתרחק מבפנים. הוא מאבד מהסקרנות, מהיצירתיות ומהחיבור לאנשים. משימות נסגרות, אבל משהו בחיות המקצועית יורד.

ארגונים נוטים להגיב לזה באמצעות עוד יעדים, סדנאות מוטיבציה, ימי גיבוש או שינוי כותרת. זה עוזר בחלק מהמקרים, ובמקרים אחרים מדובר בניסיון לפתור בעיית משמעות באמצעות עטיפה חדשה.

עובדים אינם צריכים שכל משימה תשנה את העולם. רוב העבודות כוללות שגרה, תפעול ופעולות שאיש לא היה עושה בשעות הפנאי, ומשמעות בעבודה אינה דורשת דרמה. היא יכולה להימצא במקצועיות, בשירות, בקשר עם צוות, בבנייה של משהו לאורך זמן, בהכנסה שמאפשרת חיים מחוץ לעבודה, בחופש, בלמידה, ובתחושה שהמאמץ אינו מנותק לחלוטין מהאדם.

הבעיה מתחילה כאשר הארגון מצפה מהעובד להביא את כל המשמעות בעצמו, ובאותו זמן בונה מערכת שמתגמלת רק תפוקה.

אי אפשר לדבר על בריאות נפשית בעבודה רק דרך חוסן אישי. צריך לשאול גם איזה סוג של אדם המערכת מעודדת להיות. האם היא מאפשרת לחשוב, לבחור ולהתפתח, או רק להשלים את המשימה הבאה?

ארגון יכול לקבל שנים של תפוקה מאדם שכבר אינו שם באמת. יום אחד הוא יעזוב, והמנהלים יגידו שלא ראו את זה מגיע. הסימנים היו שם, הם פשוט נראו כמו מסירות.

לא כל אובדן משמעות דורש התפטרות

ברגע שמדברים על חוסר משמעות בעבודה, קל להגיע מהר לפתרון הגדול: לעזוב. אבל קריירה אינה סרט שבו אדם סוגר מחשב, הולך אל הים ומגלה את ייעודו. יש משכנתה, משפחה, ניסיון מקצועי, שוק עבודה, פחד, מחויבויות וצרכים ממשיים. גם עבודה שאינה מספקת משמעות עמוקה יכולה לספק יציבות חשובה.

יש מקרים שבהם הבעיה אינה המקצוע כולו. אולי האדם התרחק מהחלק שאהב, או שרוב זמנו עבר לניהול והוא מתגעגע לעשייה. אולי הוא אינו רואה עוד את השפעת העבודה, היחסים בצוות השתנו, או שהוא צריך ללמוד משהו חדש. ואולי העבודה עדיין מתאימה, אבל ההרגל לעבוד ללא גבול מחק את הסיבה שבגללה בחר בה.

משמעות אינה חייבת להגיע כהתגלות. היא יכולה לחזור דרך שינוי קטן באופן העבודה. מנהלת מפסיקה לפתור הכול לצוות וחוזרת לפתח אנשים. רופא מחזיר לעצמו זמן לשיחה עם מטופלים. עצמאי מוותר על סוג לקוחות שמכניס כסף אבל מרוקן אותו, ועובדת מבקשת לעבור לפרויקט שבו היא רואה את התוצאה. ומנהל אחר מגלה שמה שמשמעותי עבורו הוא בניית צוות שמסוגל לפעול בלעדיו, יותר מהיעד עצמו.

ויש גם מקרים שבהם, אחרי בדיקה כנה, אדם מגלה שהפרק נגמר. שתי האפשרויות דורשות דבר שהעומס מונע: זמן שבו אין משימה דחופה מספיק כדי להשתיק את השאלה.

כשמורידים משימה אחת מהיומן

נועה אינה מתפטרת. היא גם לא פותחת עסק, לא עוברת להודו ולא מכריזה שמצאה ייעוד חדש. השינוי הראשון שלה כמעט מאכזב בפשטותו: פעם בשבוע היא יוצאת מהמשרד בחמש, בלי להשלים בבית.

בשבוע הראשון היא בודקת מיילים במעלית. בשבוע השני היא יוצאת, חוזרת לקחת את המחשב, ואז משאירה אותו בכל זאת. בשבוע השלישי היא מגיעה הביתה מוקדם ומגלה שאין לה מושג מה לעשות עם השעה שהתפנתה. זה בדיוק מה שממנו ברחה: ריק קטן, ולא חופש גדול.

היא מכינה קפה ומתיישבת בלי מסך. בתוך השקט עולות מחשבות שאין להן תיבה במערכת ניהול המשימות. היא מתגעגעת לעבודה מסוג אחר שעשתה בתחילת הקריירה. היא מבינה שהחלק שהיא אוהבת בתפקיד הוא פיתוח עובדים, יותר מניהול התפעול. היא גם מגלה שכבר שנים היא אומרת שהיא “רוצה לכתוב משהו מקצועי”, אבל לעולם אינה משאירה לזה זמן.

שום תשובה אינה מלאה, אבל בפעם הראשונה, השאלה אינה נמחצת תחת עוד מצגת.

כעבור כמה חודשים היא מבקשת לשנות חלק מהתפקיד. לא הכול מתאפשר. היא מעבירה אחריות אחת לעובד בצוות, מתחילה להוביל תוכנית פנימית ומקצה שעתיים בשבוע לעבודה שאינה דחופה אך חשובה לה.

היא עדיין עובדת קשה. ההבדל הוא שלא כל שעה נועדה להוכיח שהיא נחוצה. משמעות בעבודה לא חזרה כרעם. היא נבנתה מתוך הבחנה: מה בתוך היום שלה חי, ומה רק ממלא.

המשמעות אינה נמצאת רק בעבודה

יש עוד מלכודת בשיחה על משמעות בעבודה: הציפייה שהמקצוע יספק לאדם הכול. זהות, קהילה, יצירה, ביטחון, ערך, עניין, השפעה, שייכות, התפתחות, מעמד ותשוקה. מעט מאוד עבודות יכולות לשאת משקל כזה לאורך שנים.

קורה שאדם עובד יותר משום שהעבודה הפכה למקור היחיד שממנו הוא מקבל תחושת ערך. החיים מחוץ לה הצטמצמו. חברים נפגשו פחות, תחביבים נשכחו, והמשפחה למדה שהוא תמיד עסוק. וככל שהחיים האחרים נעשו דקים יותר, העבודה נעשתה הכרחית יותר. גם אם היא כבר לא מספקת משמעות, אין חלופה.

לכן, מעבר לשאלה איך למצוא יותר משמעות בעבודה, כדאי לבדוק בחלק מהמקרים איך להפסיק לדרוש מהעבודה להיות המקום היחיד שבו האדם מרגיש משמעותי.

עבודה יכולה להיות טובה, מכבדת וראויה בלי להיות ייעוד. היא יכולה לממן חיים שיש בהם יחסים, יצירה, הורות, קהילה, למידה ומנוחה. גם זו משמעות.

הקושי מתחיל כשהאדם מקריב את כל מקורות המשמעות האחרים לטובת עבודה, ואז מגלה שהעבודה אינה מסוגלת להחזיר את מה שנלקח. הוא נשאר מאוחר יותר כדי להרגיש נחוץ, ובכל ערב מאוחר, החיים שבהם יכול היה להיות נחוץ בדרכים אחרות מתרחקים מעט.

ההצלחה שלא עונה על השאלה

יש אנשים שמגיעים בדיוק למקום שרצו ומגלים שהסיפור לא נגמר. הקידום הגיע, השכר עלה, המשרד יפה יותר והכותרת מרשימה. הם מנהלים אנשים ומוזמנים לחדרים שפעם רצו להיכנס אליהם. ועדיין, ביום רגיל, משהו חסר.

זה רגע מבלבל, וקשה להתלונן עליו. הרי הכול נראה טוב, הסביבה מברכת, ואנשים אחרים היו שמחים להחליף מקום. האדם עצמו עבד שנים בשביל להגיע לכאן. אז הוא מסיק שאולי צריך עוד: הישג, קידום, אחריות, עבודה.

זו דרך מוכרת להתמודד עם אכזבה מהצלחה: להשתמש בכלי שהביא אותנו לכאן כדי לנסות לצאת מהתחושה שנוצרה כאן. אבל ייתכן שהכלי כבר אינו מתאים לשאלה. עבודה קשה יכולה להשיג יעד, אבל היא אינה יכולה לבדה להסביר למה היעד חשוב.

המשמעות אינה מחכה תמיד בקומה הבאה של הארגון. ייתכן שהיא דורשת עצירה, ויתור או הכרה בכך שהשאיפה הישנה מילאה את תפקידה. היא נתנה כיוון, בנתה יכולת ויצרה חיים מסוימים, ועכשיו אולי צריך סיפור חדש. זה מפחיד, משום שסיפור חדש אינו מגיע עם תיאור תפקיד.

סיכום

משמעות בעבודה אינה מותרות ששמורה למקצועות יצירתיים או לאנשים שמצאו “ייעוד”. היא התחושה שהמאמץ מתחבר למשהו שהאדם מבין, מעריך או בוחר. כשהיא נחלשת, לא כולם מאטים. חלק מהאנשים מגבירים תפוקה, נשענים על הרגלים וממלאים את היום כדי להימנע מהשאלה מה כבר אינו עובד.

פחד יכול להשאיר אדם במסלול מוכר גם כשהוא כבר לא מרגיש שלו. הימנעות יכולה להיראות כמו מצוינות, ובריאות נפשית יכולה להישחק מאחורי ביצועים מרשימים. והסביבה עשויה למחוא כפיים בדיוק להתנהגות שמסתירה את המרחק.

הפתרון אינו בהכרח לעזוב. הוא מתחיל ביכולת להבחין בין עבודה קשה שיש בה בחירה לבין עומס שמונע בחירה, בין משימה שמקדמת משהו חשוב לבין משימה שמצילה אותנו משעה שקטה, ובין הצלחה שמרחיבה את החיים לבין הצלחה שנדרשת להוכיח שוב ושוב שיש להם ערך.

אולי אנשים לא תמיד עובדים קשה יותר משום שהם מאמינים בעבודה. ייתכן שהם עובדים קשה יותר מפני שהם מפחדים לעצור ולגלות שכבר אינם יודעים בשביל מה.