מה כפות הרגליים יודעות עליכם, שאתם עדיין לא יודעים על עצמכם?

אנחנו רגילים לחשוב שכפות הרגליים רק נושאות אותנו ממקום למקום. רפלקסולוגיה מציעה להסתכל עליהן אחרת, כעל שפה שמספרת על הגוף, על הדפוסים שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מתהלכים בעולם.

למה אנחנו כמעט לא מסתכלים על כפות הרגליים שלנו?

אנחנו יודעים בדיוק מתי הופיע הקמט הראשון ליד העין.

מבחינים מיד בעוד שערה לבנה.

מחליפים קרם פנים, שמפו, סרום או בושם, בתקווה להרוויח עוד קצת זמן מול המראה.

אבל יש איבר אחד, שנושא אותנו מהרגע שבו למדנו ללכת ועד היום, וכמעט אף פעם לא זוכה לאותה תשומת לב.

כפות הרגליים.

נסו רגע להרגיש אותן.

לדמיין במחשבה,

לא לראות אותן.

להרגיש.

את הלחץ של העקב על הרצפה.

את המגע של האצבעות בתוך הנעל או הגרב.

את החום.

את המרקם של העור.

את המשקל שהן מחזיקות ממש עכשיו, בלי שביקשתם מהן רשות.

יש סיכוי טוב שזו הפעם הראשונה היום שהקדשתם להן אפילו כמה שניות של תשומת לב.

והאמת,

שמגיע להן יותר מזה.

כי כפות הרגליים הן כנראה האיבר ש"מכיר" אותנו הכי הרבה זמן.

הן היו שם בצעד הראשון.

בריצה הראשונה.

בנפילה הראשונה.

ברגעים שבהם עמדנו זקופים מול העולם.

וברגעים שבהם רק רצינו שהאדמה תבלע אותנו.

הן נושאות את משקל הגוף שלנו, אבל גם לא מעט ממשקל החיים שלנו

ובכל זאת, רובנו פוגשים אותן רק כשהן מתחילות לכאוב.

או כשמגיע הזמן לפדיקור.

מדהים אותי כל פעם מחדש, כמה אנשים לא מחוברים לאיבר הזה בגוף שלהם.

כרפלקסולוגית, שמתי לב כמעט באופן גורף, למבוכה הקטנה ברגע שצריך לשים את כפות הרגליים חשופות על הכרית עטופה מגבת, וברגע שהתיישבו, גם מתלווה משפט מתנצל:

"סליחה על הכפות רגליים שלי, הן קצת מגעילות".

"אני לא יודע איך את עושה זה, לגעת בכפות רגליים כל היום."

"האצבעות שלי עקומות."

"אני מתביישת בהן."

האמת, שכעצמי, דניאל, אף פעם לא הבנתי את התחושות האלו,

תמיד אהבתי את כפות הרגליים שלי, וללכת יחפה.

אבל כנראה שאני מהאחוזים הבודדים של האנשים, כי רובם, לא אוהבים את כפות הרגליים שלהם בלשון המעטה.

בעיקר בגלל איך שהן נראות.

וזה גרם לי לחשוב שאולי היחס שלנו לכפות הרגליים דומה מאוד ליחס שלנו לעצמנו.

אנחנו עסוקים כל כך במה שאנשים רואים.

ופחות במה שמחזיק אותנו.

לכן בכל התחלה של סדרת מפגשים, אני לא פשוט מטפלת בכפות הרגליים,

אני מכירה אישיות חדשה בעזרתן,

והרבה פעמים, גם הוא עצמו עומד לגלות עליו משהו חדש.

כל צעד שהלכת השאיר סימן, גם אם מעולם לא שמת לב אליו

אנחנו נוטים לחשוב שהזיכרונות שלנו נמצאים רק בראש.

בתמונות.

בסרטונים.

בשיחות שאנחנו זוכרים.

אבל הגוף שומר זיכרונות בדרכים שונות ומגוונות.

הוא לא זוכר בהכרח תאריכים.

אבל הוא זוכר דפוסים.

את הקרסול שנקעת לפני שנים ומאז גורם לנו להעמיס קצת יותר על הרגל השנייה.

את התפיסות בצוואר שמתגנבת בכל פעם שנשארת שעות נוספות בעבודה.

את הלסת שלמדה להישאר קפוצה גם כשכעס או התסכול כבר חלף.

ואת כפות הרגליים, שמסתגלות בשקט לכל שינוי שמתרחש מעליהן.

חשבו על זה כך.

אנחנו משנים מקום עבודה.

עוברים דירה.

נכשלים, מצליחים.

מתאהבים, מתאכזבים, מתבגרים.

וכל אחת מהתחנות האלה משאירה בנו משהו.

לפעמים זו נקודת מבט חדשה.

לפעמים זו צלקת.

ולפעמים זה שינוי קטן באופן שבו אנחנו עומדים על הקרקע.

ברפלקסולוגיה אנחנו מבלים הרבה זמן בהתבוננות בכפות הרגליים.

לא רק באזור מסוים או בנקודה כזאת או אחרת.

אלא בכף הרגל כולה.

במבנה.

במרקם העור.

בצבע.

בטמפרטורה.

בגמישות.

באופן שבו האצבעות מונחות זו לצד זו.

בדרך שבה האדם עומד עליהן וביציבה כולה.

ובסופו של דבר, גם בדרך שבה הוא צועד בשביל החיים.

כל אחד מהפרטים האלה הוא עוד שורה בסיפור.

לבד, הוא כמעט לא אומר דבר.

אבל כשהם מתחברים יחד, מתחילה להופיע תמונה.

כמו פסיפס, שאי אפשר להבין מאבן אחת בלבד.

עם השנים למדתי שכפות הרגליים אינן מספרות לנו רק איפה כואב.

הן מספרות איך הגוף הסתגל.

איפה הוא פיצה.

איפה הוא החזיק יותר מדי.

ואיפה כבר הגיע הזמן שמישהו יקשיב לו.

האם הן יכולות לספר מי האדם שעומד מולנו?

אני מאמינה שכן.

לא מפני שכף רגל היא כדור בדולח.

אלא מפני שהדרך שבה אנחנו חושבים משפיעה על הדרך שבה אנחנו מתנהגים

הדרך שבה אנחנו מתנהגים משפיעה על הדרך שבה אנחנו משתמשים בגוף שלנו

והדרך שבה אנחנו משתמשים בגוף, משאירה לאורך השנים סימנים.

בסופו של דבר, כפות הרגליים אינן מנותקות מהאדם.

הן האדם.

הן נושאות את ההרגלים שלו,

את העומסים שלו,

את דפוסי התנועה שלו,

ואת הדרך הייחודית שבה הוא פוגש את החיים ומתהלך בעולם.

זו הסיבה שאני אף פעם לא מסתכלת על כף רגל כדי לחפש תשובה.

אני מסתכלת עליה כדי לדעת איזו שאלה כדאי לשאול.

עוד לפני שאמרנו מילה אחת, הגוף כבר נכנס לחדר

יש תרגיל שאני אוהבת לעשות לפעמים בהרצאות.

אני מבקשת משני אנשים להתנדב,

אף אחד מהם לא צריך לדבר.

רק לעמוד.

אחד עומד כשהכתפיים שמוטות, המבט מופנה לרצפה, בית החזה מעט סגור והידיים קרובות לגוף.

השני עומד זקוף.

המבט קדימה, בית החזה פתוח, הכתפיים והידיים משוחררות לצידי הגוף.

ואז אני שואלת את הקהל שאלה פשוטה.

מי מהם נראה בטוח יותר בעצמו?

מעניין לראות שכמעט אף אחד לא מתלבט.

עוד לפני שנאמרה מילה אחת.

עוד לפני שהכרנו את הסיפור שלהם.

כבר יצרנו רושם.

וזה בזכות,

שפת הגוף.

בשנים האחרונות הולך ומתרחב תחום מחקרי מרתק בשם Embodied Cognition, "קוגניציה גופנית". אחד הרעיונות המרכזיים בו הוא שהקשר בין הגוף לבין המוח אינו חד-כיווני. אנחנו רגילים לחשוב שהמחשבות שלנו משפיעות על הגוף, אבל מתברר שגם הגוף משפיע על הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים ותופסים את עצמנו.

היציבה שלנו אינה רק תוצאה של מצב הרוח,

היא גם חלק מהשיחה שהמוח והגוף מנהלים ללא הפסקה.

נסו רגע ניסוי קטן.

עמדו במשך דקה.

עם כפות הרגליים ברוחב האגן.

בית החזה פתוח.

המבט קדימה.

ושתי הידיים מורמות למעלה בצורת האות V כאילו זה עתה חציתם קו סיום של מרוץ.

מלבד המחשבה המשעשעת על גיבורי על,

שימו לב,

האם קל יותר להכניס אוויר?

האם הגוף מרגיש קצת פחות מכווץ?

ואולי אתם גם מרגישים קצת יותר מסוגלים.

לפעמים שינוי קטן ביציבה הוא כל מה שצריך כדי להזכיר למערכת העצבים שיש גם דרך אחרת "להתהלך" בעולם.

וזו בדיוק הסיבה שאני אף פעם לא מפרידה בין הגוף לבין האדם.

כשמישהו יושב מולי, אני לא רואה רק כתפיים מכווצות.

אני רואה אדם שאולי נושא על עצמו יותר מדי.

אני לא רואה רק בית חזה סגור.

אני תוהה כמה פעמים הוא למד להקטין את עצמו כדי להתאים לסביבה.

אני לא רואה רק לסת קפוצה.

אני שואלת את עצמי כמה מילים נשארו שם, בין השיניים, במקום להיאמר.

האם כל בית חזה סגור מעיד על חוסר ביטחון?

ברור שלא.

בגוף, כמו בחיים, אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם.

אבל יש דפוסים.

וכשלומדים להתבונן בהם לאורך זמן, מתחילים לראות שהגוף כמעט תמיד משתף פעולה עם הסיפור שהאדם חי.

לא משום שהוא מחליט לעשות זאת,

אלא משום שהוא פשוט לא יודע להעמיד פנים.

וכשמבינים את זה, גם כפות הרגליים מקבלות משמעות חדשה.

הן כבר לא רק האיבר שנוגע בקרקע,

הן הבסיס שעליו כל הסיפור הזה עומד.

כפות הרגליים לא מסתירות דבר. צריך רק ללמוד את השפה שלהן

אם הייתם מחזיקים צילום רנטגן של הברך שלי, כנראה שלא הייתם יודעים מה אתם רואים.

הגיוני, לא למדתם לקרוא צילומי רנטגן.

אותו הדבר קורה כשמסתכלים בפעם הראשונה על כף רגל.

מעבר למבנה הברור פיזיולוגית,

רפלקסולוג רואה את מערכת היחסים בין האיברים, בין הרגשות לגוף, בין מערכת למערכת ועוד.

הוא שואל למה דווקא עכשיו?

למה דווקא שם יש רגישות או נוקשות או טמפ' שונה?

אלה לא פרטים קטנים.

זו שפה.

וכמו כל שפה, גם אותה לא לומדים ביום אחד.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הסתכלתי על כפות רגליים במסגרת הלימודים.

התרגשתי מאד, אבל לא באמת ידעתי למה,

או מה אני הולכת לראות.

בפועל, גיליתי עולם שלם.

פתאום כל צבע, כל קמט, כל מרקם וכל שינוי קטן התחילו לקבל משמעות בתוך תמונה גדולה הרבה יותר.

זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הבנתי שהגוף אינו אוסף של איברים.

הוא מערכת אחת, שמנהלת אינספור שיחות פנימיות בו־זמנית.

עם השנים, ובעיקר בזכות מאות מטופלים שעברו תחת הידיים שלי, למדתי עוד משהו.

כף רגל אחת כמעט אף פעם לא "מספרת הכול".

גם לא סימן אחד.

המשמעות נמצאת בחיבור.

בין ימין לשמאל.

בין מה שאני רואה לבין מה שהאדם מספר.

בין ההיסטוריה הרפואית שלו לבין הדרך שבה הוא עומד, הולך, מתיישב ונושם.

וכך חתיכה, ועוד חתיכה.

מרכיבים את הפאזל.

עד שהתמונה מתחילה להתבהר.

ובתוך התמונה הזאת, אני לא מחפשת רק סימפטומים פיזיים.

אני מחפשת משאבים.

אני מחפשת את המקומות שבהם הגוף עדיין גמיש.

את האזורים שבהם הוא מצליח לפצות בחוכמה.

את היכולת הטבעית שלו להשתנות.

כי בעיניי, זו אולי אחת המתנות הגדולות ביותר של הרפלקסולוגיה.

היא לא מלמדת אותי רק איפה האדם מתקשה.

היא מלמדת אותי גם איפה טמון פוטנציאל הצמיחה שלו.

וזה הבדל עצום.

כשמסתכלים רק על הבעיה, רואים מגבלה.

כשמסתכלים על האדם כולו, מתחילים לראות גם את הדרך קדימה לכיוון הפתרון.

לפעמים אנחנו לא מכסים רק את כפות הרגליים שלנו

יש משהו מעניין בנעליים.

מצד אחד, הן אחת ההמצאות הטובות ביותר של האנושות.

הן מגינות עלינו,

הן פריט אופנתי משגע,

בעזרתן קל לנו יותר לטפס, לרוץ, לעבוד,

ולחקור את העולם.

אני בהחלט לא ממהרת לוותר עליהן.

אבל לפעמים אני חושבת שהן עושות עוד משהו.

הן מסתירות ומבודדות.

מרגע שאנחנו ילדים קטנים, מלמדים אותנו לנעול נעליים לפני שיוצאים מהבית.

עם השנים, כפות הרגליים שלנו מבלות שעות ארוכות בתוך גרביים, נעליים וסוליות.

מוגנות,עטופות,

מופרדות מהאדמה.

אנחנו כבר כמעט לא יודעים איך מרגישה אדמה קרירה אחרי גשם.

איך מרגיש דשא רטוב בבוקר.

איך חול ים חמים מתפזר בין האצבעות.

אולי בגלל זה, כשאני מבקשת ממטופל לחלוץ נעליים, אני מרגישה שלפעמים הוא לא מסיר רק שכבת בד או עור.

הוא מסיר עוד משהו.

זה רגע אינטימי מיוחד, והאדם מרשה לעצמו להיחשף,

לרגע אחד, אין מותגים,

אין תפקיד, אין חליפה או עקבים.

אין נעלי ספורט יקרות.

יש רק אדם.

וכפות הרגליים שלו.

אני חושבת שזה אחד הרגעים הכי כנים בטיפול.

כי כפות הרגליים לא מתאמצות להיראות מוצלחות יותר,

הן פשוט מגיעות כמו שהן.

ואולי גם אנחנו היינו מרוויחים משהו,

אם מדי פעם היינו מרשים לעצמנו לעשות את אותו הדבר.

לא רק מול מטפל.

מול עצמנו.

יש נטייה לחשוב שהחיבור לעצמנו מתחיל במדיטציה, בסדנה או בחופשה רחוקה.

לפעמים הוא מתחיל במקום הרבה יותר פשוט.

בלחלוץ נעליים.

בלגעת בכפות הרגליים.

בלשים עליהן מעט שמן ולעסות אותן בלי למהר לשום מקום.

בלשבת כמה דקות בשקט, אפילו על הרצפה (אפשר לשים כרית נוחה)

בלי טלפון, בלי מסך, בלי רשימת משימות.

רק להרגיש.

את העור.

את הנשימה.

את המגע.

את הזרמים שמתחברים בגוף, ולמעשה, את עצמנו.

יש אנשים שמספרים שדווקא הליכה יחפה על דשא או על חול ים מחזירה להם תחושת שקט שקשה להסביר במילים.

יש גם חוקרים שמנסים להבין מה עומד מאחורי התחושה הזאת, והמחקר עדיין מתפתח.

אבל גם בלי לחכות לכל התשובות, יש משהו עמוק בעצם ההסכמה להיות במגע ישיר עם הקרקע.

כאילו לרגע אחד אנחנו מפסיקים לרחף בתוך המחשבות שלנו...

וחוזרים להרגיש את המקום שבו אנחנו באמת נמצאים.

אולי זאת המתנה הכי גדולה שכפות הרגליים יכולות לתת לנו,

הן מזכירות לנו לעצור מדי פעם ולבדוק איך אנחנו מתהלכים בעולם.

כשיש דורבן, כאבים בקשת או איזו שכבת עור קשה מתהווה,

הן מצביעות על אזור בגוף שמאותת או דרך התנהגות שלא משרתת אותנו יותר.

כי בסופו של דבר, לכולנו יש דפוסים.

כולנו מפצים.

כולנו נשענים לפעמים יותר מדי על צד אחד של החיים.

וכמו שאי אפשר להבין אדם רק לפי אצבע אחת בכף הרגל, גם אי אפשר להבין את עצמנו מתוך רגע אחד של חולשה או הצלחה.

צריך ללמוד לקרוא את התמונה כולה.

אולי זו בעצם כל המהות של רפלקסולוגיה.

לא ללמד אותנו שפה חדשה.

אלא להזכיר לנו שהגוף דיבר אלינו כל השנים, ורק שכחנו להקשיב לניב שלו.

יותר מזה,

אם כפות הרגליים היו באמת יכולות לדבר,

יש לי תחושה שהן היו פחות מתעניינות בכמה צעדים עשינו היום...

ויותר שואלות שאלה אחת פשוטה:

תגיד.י,

מכל המקומות שאליהם הלכת בחיים ...

מתי בפעם האחרונה באמת הגעת לעצמך?