הוא הגיע אל מורן שרון דפנה אחרי תקופה שבה הכעס כבר ניהל חלק גדול מהיום. היו התפרצויות בבית ובגן, חפצים שנזרקו ומבוגרים שלא הצליחו להבין איך להרגיע את מה שקורה. ההורים היו חסרי אונים. גם הצוות בגן התקשה להגיע אליו.
מורן זוכרת ילד נבון, עם יכולת רגשית גבוהה, שבאותם רגעים פשוט לא הצליח להשתמש בה. במקום לספר שנפגע, נבהל או הרגיש לבד, הוא התפרץ. היא מתארת את זה במשפט שנשאר איתי גם אחרי שהשיחה שלנו הסתיימה: הוא דיבר את ההתנהגות שלו.
בתוך הקליניקה הדברים לא השתנו בבת אחת.
קודם נבנה קשר.
אחר כך הגיע האמון.
דרך יצירה, משחק ושיחה התחילו להופיע פרטים מהחיים שלו, בעיקר ממצבים חברתיים בגן. מורן שיקפה לו את מה שראתה, עזרה לו לזהות מתי הכעס מתחיל, מה הגוף שלו עושה ברגעים האלה ומה יכול לעזור לו להירגע. במקביל, הוריו קיבלו הדרכה ולמדו להגיב אחרת.
הכעס לא נעלם מן החיים שלו. גם מורן לא מציגה את הסיפור כהבטחה לתוצאה קבועה. מה שכן השתנה היה היכולת של הילד ושל הוריו לפגוש את הכעס לפני שהוא הופך לכל הסיפור. במקום שבו הייתה רק התפרצות, התחילו להופיע מילים.
הילדה שרצתה להיות "מטפלת עם הספה"
כששאלתי את מורן מי היא בלי התארים המקצועיים, היא לא פתחה ברשימת הכשרות. היא דיברה על אהבה לילדים, על רגישות ועל תחושה שהדרך הזאת הייתה בה עוד לפני שידעה לקרוא לה בשם.
"יש בילדים משהו מאוד טהור", היא אומרת. כבר בגיל צעיר שמרה על ילדים וטיפלה בתינוקות. אמה עבדה במשך שנים בבית חולים גריאטרי, ומורן מספרת שכילדה הייתה מגיעה איתה, פוגשת את הקשישים ועוזרת. אין לה סיפור על רגע דרמטי אחד שבו החליטה להיות מטפלת. זה היה חיבור שהלך איתה והפך בהדרגה למסלול חיים.
בתיכון למדה פסיכולוגיה וסוציולוגיה. "החלום שלי היה להיות מטפלת עם הספה", היא נזכרת בחיוך. בהמשך עבדה בגנים, בתינוקייה, עם פעוטות בעלי צרכים מיוחדים, בשילוב ילדים ובמסגרות חינוכיות וטיפוליות. היא הייתה בצד של הצוות, פגשה גננות, מורות, סייעות ומנתחי התנהגות, ולמדה איך נראה קושי של ילד גם מחוץ לחדר הטיפול.
העבודה בגנים היא חלק אחד בלבד מהדרך שלה. מורן שרון דפנה היא מטפלת מוסמכת בעלת תואר שני (M.A.) בטיפול באמצעות אמנויות וחברה ביה"ת, האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אמנויות. במהלך לימודיה עבדה עם ילדים ובני נוער במרכז לבריאות הנפש גהה, ובהמשך עברה התמחות במרכז "נתיבים להורות", מרכז לטיפול רגשי בילדים ובהורים. לפני שפתחה קליניקה משלה עבדה במשך שנים במרכזים טיפוליים וקיבלה הדרכה מקצועית.
"היה לי חשוב לעבור דרך הרבה תפקידים ולהרגיש איך זה נמצא מהצד השני", היא מסבירה. היא לא מיהרה לפתוח קליניקה רק מפני שסיימה ללמוד. מבחינתה, היה צורך לצבור ניסיון, לפגוש מערכות שונות ולהגיע לעצמאות המקצועית כשהיא מוכנה להחזיק אותה.
היום העשייה שלה כוללת טיפול רגשי באמצעות אמנות, הבעה ויצירה, טיפול פרטני וקבוצתי, הנחיית קבוצות והדרכת הורים. בהתאם לילד ולצורך היא משלבת כלים מעולמות ה-NLP, ה-CBT והמיינדפולנס, ולעיתים גם כלב טיפולי. הרשימה רחבה, אבל בשיחה איתה ברור שהכלי אף פעם לא מוביל את התהליך. הילד הוא זה שקובע מאיזו דלת אפשר להיכנס.
"אני בן אדם מאוד עמוק ורגשי", היא אומרת. "מאוד אכפת לי מאחרים, ויש בי המון רגישות". כשהיא מדברת על העבודה שלה, המקצועיות והרגישות אינן מופיעות כשני דברים נפרדים. ההכשרה עוזרת לה לדעת מה לבדוק; הרגישות עוזרת לה להישאר מספיק זמן עם מה שעדיין אין לו הסבר.
לפני שמנסים לשנות התנהגות
הורים מגיעים לטיפול רגשי לילדים עם תיאור די ברור של הבעיה.
הילד מתפרץ.
הילדה מסרבת להיפרד.
אי אפשר לומר לו "לא".
היא נסגרת ולא מספרת מה עובר עליה.
בבית כבר יודעים לזהות את הסימנים של המשבר הבא, אבל לא תמיד יודעים מה לעשות איתם.
שאלתי את מורן מה מבוגרים מפספסים אצל ילדים.
היא עצרה.
לא הייתה לה תשובה מוכנה, והיא גם לא ניסתה לייצר אחת במהירות. "אני אוהבת שאני לא באה מוכנה לשאלות", אמרה. "זה יותר אותנטי בעיניי. גם הגישה שלי להורים ולילדים היא בגובה העיניים".
אחרי רגע היא ניסחה את הדבר שהיא פוגשת שוב ושוב: "לפעמים ההורה לא רואה את הילד מתוך המקום שלו, מתוך הנפש שלו. לא עוצרים רגע לחשוב ולהתבונן לעומק".
היא ידעה שהמשפט עלול להישמע מאשים, ולכן מיד החזירה אותו אל המציאות. הורה יכול לאהוב את הילד שלו מאוד ועדיין להגיב מתוך לחץ. צריך לצאת לגן, יש עוד אחים בבית, הטלפון מצלצל והשעון ממשיך. הילד בוכה, המבוגר כבר יודע מה צריך לקרות עכשיו, והתגובה האוטומטית מקדימה את הסקרנות.
לראות ילד, כפי שמורן מתארת את זה, לא אומר להסכים לכל התנהגות. היא גם לא מבקשת לבטל גבולות. היא רוצה להבין מה הילד מנסה לעשות באמצעות ההתנהגות: ממה הוא מגן על עצמו, מה הציף אותו, מה הוא מבקש ועדיין לא יודע לבקש, ואיזה צורך מסתתר מתחת לתגובה שממלאת כרגע את הבית.
ילד שאומר "לא אכפת לי" עשוי לנסות להסתיר פגיעה. ילדה שמתעקשת שהכול ייעשה בדרך שלה אולי מחפשת תחושת שליטה. ילד שמתפרק בבית אחרי יום שבו תפקד היטב במסגרת לא בהכרח עושה הצגה להוריו. יש ימים שבהם הבית הוא המקום הבטוח שבו המאמץ של היום כולו יכול סוף סוף להשתחרר.
ההבחנה הזאת משנה את השאלה. במקום לשאול רק איך מפסיקים את ההתפרצות, אפשר לבדוק מה קורה בדקות שלפניה. מה הילד הרגיש בגוף? מה הוא הבין מהאירוע? איזו תגובה של המבוגר החריפה את המצב, ואיזו תגובה עזרה לו לחזור לעצמו? הגבול עדיין חשוב, אבל הוא כבר לא עומד לבדו.
הילד מדבר דרך הכעס
המקרה שבו פתחנו ממחיש את הדרך הזאת היטב. אותו ילד לא היה חסר יכולת רגשית. היכולת הייתה שם, אך ברגעים שבהם נזקק לה יותר מכל הוא לא הצליח להגיע אליה. הכעס דיבר במקומו.
"הוא היה ילד מאוד נבון, עם אינטליגנציה רגשית גבוהה", מורן מספרת. "אבל הוא הגיב בזעם ובכעס ודיבר את ההתנהגות שלו".
דרך החומרים, המשחק והקשר שנבנה ביניהם, היא התחילה לראות תכנים שלא הופיעו בשיחה ישירה. בהמשך היא הזמינה אותו לדבר על אירועים ממשיים מהגן ושאלה מה קרה שם, איך הרגיש ומה היה יכול לעזור לו.
מורן לא משאירה את מה שעולה ביצירה בתוך עולם סמלי וסגור. היא מחברת אותו לחיים. אם הילד יצר דמות כועסת, אפשר בהמשך לבדוק מתי הדמות הזאת מופיעה בתוכו. אם צייר את עצמו רחוק משאר ילדי הגן, אפשר להתקרב בעדינות לחוויה החברתית. רק אחרי שנוצר מספיק ביטחון אפשר לעבור מן הדף אל הרגע שבו מישהו לא שיתף אותו במשחק, ומן הרגע הזה אל האפשרות לבחור תגובה נוספת.
השינוי נבנה מצעדים קטנים. הילד למד לזהות כעס, לקבל שיקוף ולבדוק מה עוזר לו. הוריו למדו מה לעשות כשהוא מתפרץ ואיך לא להפוך את הרגע למאבק נוסף. ההתקדמות הראשונה לא תמיד נמדדת במספר ההתפרצויות.
היא יכולה להיות שנייה אחת שבה הילד עוצר, מילה אחת שמופיעה לפני זריקת החפץ, או הורה שמצליח להישאר יציב מספיק כדי לאיים פחות ולהקשיב יותר.
"תמיד יהיו גלים", מורן אומרת. המשפט הזה חשוב דווקא מפני שהוא מוציא מן הטיפול את ההבטחה לחיים בלי קושי.
ילדים יכעסו, הורים יאבדו סבלנות ותקופות חדשות יביאו איתן אתגרים חדשים.
המטרה מבחינתה היא שהמשפחה תכיר את הדרך חזרה: הילד יוכל להבין קצת יותר מה קורה לו, וההורים יידעו איך לעזור בלי לקחת ממנו את האפשרות ללמוד את עצמו.
ההורים לא מחכים מחוץ לחדר
בחלק מן השיחה חזרנו שוב ושוב אל ההורים. לא מפני שהטיפול בילד שולי, וגם לא מפני שכל קושי של ילד נולד בבית. הסיבה פשוטה יותר: הילד חי את רוב חייו מחוץ לקליניקה. אם רק המטפלת יודעת לקרוא את הסימנים שלו, ההבנה נשארת בחדר.
"המטרה היא לא שאני אעשה את העבודה בקליניקה וזהו", מורן אומרת. "אני רוצה לעזור להורים להבין את הילד שלהם טוב יותר. שברגע של התמודדות הם ידעו מה עוזר לו לווסת את עצמו, ויוכלו לעזור לו לתת מילים לרגשות שלו".
זו הסיבה שהדרכת הורים היא חלק מרכזי בעבודה שלה. היא מבקשת להבין איך ההורים מפרשים את הילד, מה קורה להם מול הכעס שלו ואילו תגובות כבר הפכו להרגל. תגובה אחת שייכת לרגע הנוכחי. תגובה אחרת נושאת איתה משהו מן הילדות של ההורה עצמו.
מורן משתמשת במנטליזציה, כלומר בניסיון להבין את העולם הפנימי שמאחורי ההתנהגות. בשלב עמוק יותר היא חוזרת עם ההורים אל הבית שבו גדלו.
אילו משפטים שמעו?
מה קיבלו כשהיו עצובים או כועסים? האם היה מותר לטעות?
מה קרה כשלא עמדו בציפיות?
כך אפשר לזהות את המקומות שבהם הורה מגיב לילד שמולו דרך הילד שהוא היה פעם.
אין כאן חיפוש אחר אשמים. להפך, מורן נזהרת מאוד מהפיכת ההדרכה לבית משפט.
"אני לא מגיעה בשיפוטיות ובביקורתיות", היא אומרת.
"אנחנו פה ביחד ומנסים להבין את הילד".
אשמה כללית, מהסוג שאומר "אני הורה גרוע", משאירה מעט מאוד מקום לתנועה.
התבוננות באירוע מסוים מאפשרת לשאול שאלות שימושיות יותר: מה הפעיל אותי, מה הילד הבין מן התגובה שלי, ומה הייתי רוצה לעשות בפעם הבאה?
אחד הרגעים המרגשים עבורה מתרחש כשהורה חוזר ומספר שהפעם הצליח להגיב אחרת. אולי עצר לפני שצעק, אולי שיקף לילד את הכעס והציב את הגבול בלי איום.
"כשאני רואה שנופל להורים האסימון והם מספרים איך הגיבו אחרת, אני אומרת לעצמי, וואו, מבחינתי עשיתי טיפול".
המשפט הזה מספר הרבה על האופן שבו היא תופסת הצלחה. היא לא רוצה להפוך לדמות היחידה שמסוגלת להרגיע את הילד.
היא רוצה שהיכולת תישאר במשפחה גם כשהמפגש מסתיים.
סמכות שלא צריכה להפחיד
הורים רבים חוששים שהקשבה לרגש תחליש את הסמכות שלהם. אם ניתן מקום לכעס, אולי הילד ילמד שכל התפרצות מבטלת גבול. בצד השני נמצאים הורים שחוששים שכל איסור יפגע בילד או יגרום לו להרגיש שלא רואים אותו.
מורן מחפשת את האזור שבו אפשר להיות רכים וברורים באותו זמן.