פחד להירגע עשוי להופיע כאשר השקט נתפס כמצב של חוסר הגנה. אצל חלק מהאנשים, דאגה קבועה שומרת על רמת מתח מוכרת ומצמצמת את המעבר החד שעלול להתרחש אם חדשות רעות יגיעו דווקא ברגע רגוע.
פחד להירגע הוא תופעה שבה השקט אינו מרגיש כמו הקלה, אלא כמו חשיפה. ה**חרדה** משאירה את הפחד פעיל, מערכת העצבים ממשיכה לשמור, והימנעות מרגיעה מתחפשת לאחריות או להכנה. כך נוצר סוג מפתיע של ויסות רגשי: האדם אינו מנסה להרגיש טוב יותר. הוא שומר על עצמו מעט מודאג, כדי ששום דבר רע לא יוכל להפיל אותו מגובה רב מדי.
הרגע שבו בשורה טובה נשמעת כמעט חשודה
היא חיכתה שלושה שבועות לתשובה.
בכל בוקר פתחה את המייל לפני שקמה מהמיטה. במהלך היום בדקה שוב, גם כשידעה שאילו התקבלה הודעה הייתה רואה אותה. בלילה דמיינה את שתי האפשרויות וניסתה להכין את עצמה לכל אחת מהן.
ביום שלישי בשעה 10:14 הגיעה התשובה.
הבקשה אושרה.
היא קראה את ההודעה פעם אחת. אחר כך שוב. התקשרה לבן זוגה, שמחה במשך כמה דקות, ואז פתחה את הקובץ המצורף.
אולי יש שם תנאי שלא הבחינה בו.
אולי האישור זמני.
אולי הם עוד יכולים לשנות את דעתם.
בשעה 11:00 כבר הייתה לה דאגה חדשה.
מבחוץ זה נראה כמעט לא הגיוני. הדבר שממנו חששה הסתדר. הגוף היה אמור לשחרר את האוויר, להניח את הטלפון וליהנות מן הרגע.
אבל משהו בה לא רצה להתרחק מן המתח.
לא באמת.
כי ברגע שבו תאמין שהכול בסדר, היא תהיה פגיעה שוב. חדשות רעות שיגיעו עכשיו ימצאו אותה בלי שריון, באמצע שמחה, לא מוכנה.
עדיף להישאר זהירה.
עדיף לא להתרגש יותר מדי.
עדיף לחכות.
אנחנו מדברים הרבה על אנשים שפוחדים שמשהו רע יקרה. מדברים פחות על האפשרות שהם מפחדים להיות רגועים כשזה יקרה.
למה יש אנשים שמעדיפים מתח מוכר על הפתעה
דמיינו שתי דרכים לקבל בשורה רעה.
בדרך הראשונה האדם נמצא במתח כבר שבוע. הוא חשב על האפשרות, שיחזר שיחות, הכין תשובות ודמיין את הרגע. כשהבשורה מגיעה, היא כואבת, אבל היא אינה מפתיעה לחלוטין.
בדרך השנייה הוא הרשה לעצמו להאמין שהכול הסתדר. הוא יצא לארוחת ערב, צחק, תכנן קדימה. ואז הטלפון מצלצל.
אותה בשורה יכולה להרגיש קשה יותר כאשר היא מגיעה מתוך שקט.
לא מפני שהאירוע השתנה.
מפני שהמרחק הרגשי גדול יותר.
המעבר בין רוגע לפחד חד יותר מן המעבר בין דאגה לפחד. כשאדם כבר עומד בתוך מים קרים, גל נוסף עדיין מורגש. אבל הוא אינו יוצר את אותו הלם כמו קפיצה ממקום חם.
חוקרות החרדה מישל ניומן וסנדרה לרה הציעו הסבר לתופעה הזאת במסגרת מודל שנקרא „הימנעות מניגוד רגשי”. לפי המודל, אנשים מסוימים אינם משתמשים בדאגה כדי להימנע מרגש שלילי. הדאגה דווקא מחזיקה אותם בתוך רגש שלילי מתון ומתמשך.
כך, אם משהו רע יתרחש, העלייה בעוצמת הרגש תהיה קטנה יותר.
במילים פשוטות, האדם משלם מעט חרדה לאורך כל היום כדי לא לקבל חשבון גדול בבת אחת.
העסקה הזאת יקרה מאוד. ובכל זאת, היא עשויה להרגיש בטוחה.
פחד להירגע אינו תמיד נראה כמו פחד
יום שבת בבוקר.
אין שעון מעורר. אין הסעות. אין פגישה. הבית שקט.
הוא מתעורר בשמונה, מביט בתקרה ומרגיש לרגע שאין שום דבר דחוף.
כעבור שלושים שניות הוא מושיט יד לטלפון.
אולי הגיע מייל מהעבודה.
אין מייל.
הוא עובר לחדשות.
אחר כך לחשבון הבנק.
אחר כך ליומן של השבוע הבא.
„אני רק רוצה לדעת מה מחכה לי”, הוא אומר כששואלים למה הוא כבר נראה מוטרד.
הוא אינו מכנה זאת פחד להירגע. מבחינתו זו אחריות. הוא אדם שמתכונן, בודק ולא נותן לדברים להפתיע אותו.
לפעמים התופעה נראית כמו פסימיות.
אדם מקבל מחמאה ומיד מקטין אותה. עסק מצליח והוא מתחיל לחפש את התקלה. קשר חדש נעשה קרוב והוא שואל מתי הצד האחר יאבד עניין. הילד מסתדר בבית הספר, וההורה כבר חושב על המעבר לחטיבה.
לפעמים היא נראית כמו אמונה עממית:
„אסור לשמוח מוקדם מדי”.
„כששקט מדי, משהו עומד לקרות”.
„אני מכיר את החיים. בכל פעם שטוב, מגיעה מכה”.
ולפעמים היא נראית כמו אופי.
האדם מספר לעצמו שהוא פשוט מציאותי. אחרים תמימים, והוא היחיד שאינו נרדם בשמירה.
אבל מתחת לכל הגרסאות האלה מסתתרת אותה שאלה: מה יקרה אם אניח לרגע את ההגנה והעולם יבחר בדיוק ברגע הזה לפגוע בי?
הבעיה אינה חוסר היכולת להרגיש שמחה.
הבעיה היא המחיר שהשמחה עלולה לגבות אם תיגמר בפתאומיות.
הניסוי ששינה את הדרך שבה חוקרים מסתכלים על דאגה
במחקר מוקדם שהוביל לפיתוח המודל, השתתפו 38 אנשים עם הפרעת חרדה מוכללת ו־35 משתתפים ללא חרדה. החוקרים ביקשו מהם להיכנס לאחד משלושה מצבים: דאגה, רגיעה קצרה או מצב ניטרלי. לאחר מכן הם צפו בקטעי וידאו שנועדו לעורר פחד או עצב.
התוצאה הייתה מפתיעה.
הדאגה לא הפכה את המשתתפים לרגועים. היא העלתה את הרגש השלילי ושמרה אותו ברמה גבוהה. אבל כאשר הגיע הסרט המפחיד או העצוב, המעבר הרגשי היה מתון יותר לעומת המעבר לאחר רגיעה.
המשתתפים עם חרדה אף נטו להרגיש שהדאגה עזרה להם להתמודד טוב יותר עם הקטעים השליליים.
מבחינה חיצונית הם הרגישו רע במשך זמן רב יותר.
מבחינתם הם נמנעו מן הזינוק החד.
הסקירה שבה נוסח מודל ההימנעות מניגוד רגשי מציעה שדאגה יכולה לשמש דרך לשמור על מצב רגשי שלילי יציב. האדם מוותר על רגיעה כדי להקטין את תחושת הפגיעוּת מול שינוי פתאומי.
מחקר נוסף, שכלל 48 משתתפים עם הפרעת חרדה מוכללת ו־47 משתתפים ללא חרדה, בחן ישירות דאגה, רגיעה ומצבים ניטרליים לפני חשיפה לתכנים רגשיים. גם בו, הדאגה הגבירה את הרגש השלילי ושמרה עליו. המשתתפים עם חרדה דיווחו שהיא הרגישה שימושית יותר כהכנה למה שהגיע בהמשך. הממצאים סיפקו תמיכה ניסויית נוספת למודל.
זה אינו אומר שכל אדם דואג עושה זאת מאותה סיבה. המחקרים עוסקים בעיקר בדאגה מתמשכת ובהפרעת חרדה מוכללת, ואין להפוך מודל אחד להסבר לכל חוויית לחץ.
אבל המודל מאיר אזור שכמעט אינו מדובר.
אולי הדאגה ממשיכה לא מפני שהאדם נכשל בניסיון להירגע.
אולי חלק ממנו אינו מוכן להירגע, משום שהוא מאמין שהדאגה שומרת עליו.
כשגם חופשה מרגישה כמו מלכודת
הם חיכו לחופשה הזאת כמעט שנה.
ביום הראשון היא מסדרת את המזוודות, בודקת את החדר ומבררת מתי מגישים ארוחת בוקר. ביום השני כבר אין מה לארגן. הים רגוע, מזג האוויר נעים והטלפון כמעט אינו מצלצל.
דווקא אז מתחיל חוסר השקט.
היא שוכבת על כיסא מול המים ומרגישה שמשהו אינו תקין. לא בחופשה. בה.
המחשבות מתקרבות בזו אחר זו.
אולי שכחה משהו בבית.
אולי הילדים לא באמת נהנים.
אולי ההוצאה הייתה מוגזמת.
אולי יקרה משהו בזמן שהם רחוקים.
אולי היא פשוט לא בנויה לנוח.
היא קמה להביא מים, חוזרת, בודקת הודעות ואז מציעה שייצאו מוקדם לארוחת ערב. העיקר שהיום ימשיך לזוז.
מנוחה מבטלת לזמן קצר את התחושה שאנחנו מנהלים את מה שקורה. אין בעיה לפתור, אין משימה לסיים ואין פעולה שתוכיח שאנחנו מוכנים.
למי שהתרגל להשתמש בדאגה כשכבת הגנה, שקט כזה עלול להרגיש חשוף.
הוא אינו יודע מה לעשות עם הידיים.
הוא מתחיל לשים לב לדופק.
המחשבות נעשות קולניות יותר.
כל רגש שלא קיבל מקום בתוך השגרה מגיע לביקור.
כך נוצרת מסקנה שגויה: המנוחה גורמת לחרדה.