ידעאל חזן והשאלה שאנשים מצליחים לא תמיד מעזים לשאול

ידעאל חזן מלווה אנשים שיודעים שיש בהם יכולת, חלומות ומשאבים פנימיים, אך מרגישים שלא משנה כמה יעשו, זה עדיין לא יספיק. לדבריו, מאחורי הישגים, ריצוי והוכחה עצמית מסתתר לעיתים צורך בסיסי יותר: להרגיש ראויים לאהבה.

בחרנו לשוחח עם ידעאל חזן בגלל פער שחוזר אצל אנשים שנראים מבחוץ כאילו הם מסתדרים מצוין. הם עובדים, מתקדמים, מחזיקים יחסים ומתפקדים. הם מבינים מהו שינוי, יודעים לדבר על משמעות ומזהים לא מעט מההרגלים שמנהלים אותם. ובכל זאת, התפיסה העצמית שלהם נשארת תלויה בשאלה כיצד התקבלו אצל אחרים.

עניין אותנו לפגוש אדם שעובד דווקא בתוך הפער הזה.

עם מי שיודע שיש בו יכולת, אך אינו מצליח להרגיש אותה ברגעים החשובים.

עם מי שמגשים חלום ומגלה שהסיפוק החזיק פחות זמן מכפי שדמיין.

עם מי שנכנס לחדר בביטחון, ואז מבלה את הדרך הביתה בשחזור של כל משפט שאמר.

השיחה הייתה אמורה לעסוק בדרך העבודה של חזן. אחרי כמה דקות התברר שהיא תעסוק בשאלה אחרת: מה אנשים מנסים לקבל כשהם מוכיחים את עצמם ללא הפסקה?

לקראת סוף הראיון נשאל חזן איזו אמונה אחת היה רוצה לשנות אצל כל אדם שפונה אליו. הוא נעצר. עד לאותו רגע התשובות הגיעו במהירות. עכשיו אפשר היה לראות אותו מחפש.

הוא לא ענה מיד.

התשובה תחכה כמעט עד סוף השיחה. כשהיא תגיע, היא לא תסביר רק את האנשים שהוא פוגש. היא תגלה משהו גם עליו.

השאלה הראשונה כבר לא מצאה חן בעיניו

„מי אתה באמת?”

זו שאלה נוחה לכתבות פרופיל. היא מזמינה תפקיד ברור, סיפור קצר ואולי משפט על שליחות. תשובה שאפשר להניח מתחת לתמונה ולהמשיך הלאה.

חזן אינו משתף פעולה.

לא מתוך התנגדות. השאלה פשוט לוקחת אותו למקום רחב מדי.

„אני אוהב אותה כי היא גורמת לי לחשוב”, הוא אומר. „אבל הבנתי שזו אולי לא השאלה הנכונה”.

הוא מספר על שיחה עם אחד האנשים שליווה. במהלך התהליך עלתה השאלה „מי אני?”. חזן הבין שאפשר להישאר בתוכה שנים.

אם אדם הוא המקצוע שלו, מי הוא כשהעבודה מסתיימת?

אם הוא ההישגים שלו, מה נשאר ביום שבו נכשל?

אם הוא הרגשות שלו, מי הוא כשהם משתנים?

ואם הוא הדרך שבה אחרים רואים אותו, כמה אנשים דרושים כדי להרכיב זהות אחת?

„אפשר להתפלסף שנים על המילים ‘מי אני’”, הוא אומר. „השאלה שמנחה אותי יותר היא מי אני רוצה להיות. או נכון יותר, מי אני שואף להיות בכל יום”.

זה נשמע כמו תיקון לשוני קטן. למעשה, הוא מזיז את כל השיחה.

„מי אני” מבקש הגדרה.

„מי אני שואף להיות” מבקש כיוון.

הראשונה עלולה להעמיד את האדם מול כל מה שכבר עשה ולדרוש ממנו מסקנה. השנייה משאירה מקום לאדם שעדיין לא נהיה.

חזן אינו אומר שהעבר חסר חשיבות. הוא מסרב לתת לו את המילה האחרונה.

השאלה הזאת מלווה אותו מגיל 15. אז התחיל לכתוב שירים וסיפורים. בהמשך הוציא ספרים, אבל כשהוא מדבר על התקופה ההיא, הפרסום אינו החלק המרכזי.

הכתיבה הייתה המקום שבו למד לקחת תחושה שאין לה צורה ולהפוך אותה למילים.

מילה מאפשרת להתבונן.

היא יוצרת מרחק קטן בין האדם לבין מה שמתרחש בתוכו.

לפעמים היא גם גורמת למישהו אחר לקרוא ולחשוב שסוף סוף נמצא ניסוח לדבר שהוא עצמו לא הצליח להסביר.

לפני כעשור התחיל חזן לפרסם טקסטים ברשת. אנשים קראו ובהדרגה החלו להתייעץ איתו.

„ראיתי שאני מצליח לעזור”, הוא מספר. „הבנתי שיש לי כישרון, שאני אוהב את זה ושזה עושה לי טוב. אמרתי לעצמי: בוא ניקח את זה צעד קדימה”.

המעבר מכתיבה לעבודה עם אנשים לא התרחש ברגע דרמטי אחד. לא הייתה סצנה שבה הכול התחבר והעתיד הוכרז באופן רשמי.

גם היום הוא אינו מדבר כאדם שקיבל תשובה סופית.

כאשר הוא נשאל על הרגע שבו הבין שאין דרך חזרה, הוא מתקן את הנחת היסוד.

„תמיד יש דרך חזרה”, הוא אומר. „גם היום אני שואל את עצמי אם זו תמיד תהיה הדרך שבה אביא את מה שיש לי לעולם”.

זו אינה תשובה שמנסה לייצר מיתולוגיה מקצועית.

היא גם אינה תשובה של אדם שאינו מחויב.

חזן מתאר מחויבות שאינה דורשת ממנו להעמיד פנים שכל השאלות נפתרו. אפשר לבחור דרך, להשקיע בה ולהאמין בה, ועדיין לבדוק אם היא ממשיכה להיות נכונה.

אז מה הוא מבקש לשנות בחיים של אנשים?

„אני רוצה לתת להם את האפשרות להיות מחוברים יותר למשאבים הפנימיים שלהם”, הוא אומר. „לראות את המשמעות ולהרגיש שהיא קיימת בהם כבר עכשיו”.

הוא מדגיש שהמשאבים אינם נמצאים אצלו.

„לפעמים חסרים כלים, אבל היכולת קיימת גם בלעדיי. אני עוזר לאדם לראות את מה שהוא לא רואה בעצמו, וגם להרגיש את מה שהוא כבר יודע בלוגיקה”.

כאן השיחה מקבלת את הציר המרכזי שלה.

הפער בין לדעת לבין להרגיש.

אפשר לדעת שאתה מוכשר ולהיבהל מכל ביקורת.

לדעת שאוהבים אותך ולהתכונן לרגע שבו יגלו שלא היית ראוי.

לדעת שאינך חייב להיות מושלם, ואז לקרוא כל הודעה שש פעמים לפני השליחה.

ההיגיון כבר הבין.

משהו עמוק יותר עדיין לא השתכנע.

שני הקעקועים שמחזיקים אותו בחוזה

על גופו של חזן יש שני קעקועים.

הוא אינו מתאר אותם כקישוט או כזיכרון מתקופה מסוימת. מבחינתו הם חוזה עם עצמו.

„הם מזכירים לי ללכת אחרי החלומות שלי”, הוא אומר. „אם יש משהו שאני באמת רוצה ואוהב, משהו שנותן לי סיפוק, הוא הופך לחלום שלי. אני לא יכול לשים על עצמי חוזה ולא לעמוד בו”.

המילה „חוזה” מעניינת.

חלום מאפשר לדמיין.

חוזה כבר דורש משהו.

יש בקעקועים נאמנות, אבל אפשר לשמוע בהם גם את הקול שאינו מאפשר לו להישאר במקום לאורך זמן. אם הוא מזהה דבר שחשוב לו, הוא מרגיש שעליו לנוע לעברו.

הדחף הזה נוכח באופן שבו חזן מדבר. הוא אינו מתאר את עצמו כאדם שיושב מול מישהו, מהנהן ומחכה שהזמן יעשה את שלו. הוא רוצה לזהות, לגעת וליצור תנועה.

מצד שני, הוא אינו מנסה להצטנע באופן מלאכותי.

„אני אוהב את מה שאני מביא”, הוא אומר. „אני יודע שיש בזה משהו משמעותי לאנשים”.

זו אמירה ישירה. בעולם שבו אדם מתבקש לשווק את עצמו ולהעמיד פנים שהוא הופתע לחלוטין מכך שמישהו מתעניין בו, הישירות הזאת כמעט יוצאת דופן.

חזן יודע לומר שיש לו כישרון.

הוא גם חוזר אחרי מפגשים ושואל מה יכול היה לעשות אחרת.

הוא מאמין ביכולת שלו לראות אנשים.

בהמשך הוא יודה שלפעמים הוא רואה נקודה מהר מדי ונוגע בה בעוצמה שאינה מתאימה.

הוא מבקש מאנשים להפסיק להוכיח שהם ראויים לאהבה.

לקראת סוף השיחה יתברר שגם הוא מכיר היטב את הצורך להביא ערך, לדייק ולהיות מספיק טוב.

הסתירה הזאת אינה מחלישה אותו.

היא הופכת אותו לאדם שאפשר להאמין לו יותר.

כששואלים במה האנשים הקרובים אליו היו אומרים שהוא טוב, הוא בוחר שני דברים.

להקשיב.

ולהגיד את האמת בפנים.

הוא קורא לזה „לחתוך”.

המילה הזאת אומרת לא מעט על הדרך שלו. היא אינה מילה מרגיעה. היא גם אינה מנסה להיות.

חזן אינו רוצה רק להבין מה אדם אומר. הוא מחפש את הרגע שבו אפשר לראות את הדבר שמתחת למה שנאמר.

לפעמים אדם זקוק למרחב כדי לדבר.

לפעמים הוא זקוק לשאלה שלא תאפשר לו לחזור אל ההסבר שכבר סיפר לעצמו מאה פעמים.

האתגר הוא לדעת איזה רגע נמצא בחדר.

חזן מודה שלא תמיד ידע.

מה ידעאל חזן רואה אצל אנשים שנראים בטוחים

כאשר הוא מתאר את האנשים שהוא אוהב לעבוד איתם, חזן אינו מתחיל בבעיה שלהם.

הוא מתחיל ביכולת.

„מצד אחד, הם יודעים שיש להם יכולת גדולה להשיג דברים. יש להם חלומות”, הוא אומר. „מצד שני, הם נמצאים המון בתוך הראש של עצמם. לא משנה מה הם עושים, זה לא מרגיש מספיק טוב”.

אלה אינם בהכרח אנשים שנראים תקועים.

אפשר לפגוש אותם בישיבת הנהלה, מדברים בביטחון ומציגים תוכנית שאיש בחדר לא היה מצליח לבנות טוב יותר. שעה אחר כך הם עומדים במעלית ותוהים אם הבדיחה שאמרו לפני המצגת נשמעה מטופשת.

אחת מהם עשויה לקבל הודעה שהתקבלה לתפקיד שרצתה. היא מחייכת, מתקשרת להורים, ואחרי ההתרגשות הראשונה מתחילה לשאול אם החברה פשוט לא מצאה מועמד טוב יותר.

אחר מסיים ארוחת ערב עם חברים. כולם צחקו, השיחה זרמה, ואף אחד לא יצא בכעס. בדרך הביתה הוא נזכר במשפט אחד ומתחיל לבדוק אם השתלט על השיחה.

הם אינם רק חיים את האירוע.

הם עורכים אחריו ביקורת ביצועים.

„הם מרגישים שהם תמיד צריכים להביא משהו כדי להיות מספיק טובים”, אומר חזן. „זה מופיע לא רק בפן המקצועי, אלא בעיקר מול אנשים. הם צריכים להוכיח”.

הצורך להוכיח אינו תמיד נראה כמו חוסר ביטחון.

לפעמים הוא נראה כמו מצוינות.

מי שמגיע ראשון ועוזב אחרון מקבל הערכה.

החברה שזוכרת כל יום הולדת נחשבת לאדם שאפשר לסמוך עליו.

האח שאינו מבקש עזרה הופך ליציב במשפחה.

העובדת שקוראת כל הודעה שוב ושוב נראית יסודית.

העולם יודע לתגמל היטב התנהגויות שנולדו מתוך פחד.

זו אחת הסיבות שקשה להבחין במחיר שלהן.

הקידום מוכיח שהמאמץ השתלם. הוא אינו עונה על השאלה אם האדם מסוגל להרגיש ראוי גם כשהוא נח.

האהבה שהחברה מקבלת אמיתית. היא עדיין אינה יודעת מה יקרה אם תגיע פעם אחת בלי לדאוג לכולם.

ההישג קיים.

גם העייפות.

„מה הדבר שאנשים הכי מפחדים שיגלו עליהם?” הוא נשאל.

חזן עונה במהירות:

„שהם עצמם לא מאמינים בעצמם”.

זו תשובה חדה. כמעט חדה מדי.

המראיין אינו עובר הלאה מיד.

האם באמת אפשר לראות דבר כזה בתוך כמה דקות? האם כל אדם מצליח שמטיל ספק בעצמו מסתיר חוסר אמונה עמוק? האם אין סכנה להפוך חוויה מורכבת למשפט אחד מסודר מדי?

חזן אינו טוען שהוא קורא מחשבות. הוא מדבר על קו שחוזר מתחת לסיפורים שונים.

מישהו מגיע בגלל עבודה שאינו מעז לעזוב. במהלך השיחה מתברר שהפחד אינו נוגע רק לכסף. הוא חושש לגלות שבלי התפקיד איש לא יתרשם ממנו.

מישהי מדברת על זוגיות שלא מתקדמת. אחרי כל ההסברים עולה האפשרות שהיא בוחרת שוב ושוב באנשים שאינם פנויים, משום שמול אדם פנוי היא עלולה להידרש להאמין שבאמת אפשר לבחור בה.

הנושאים שונים. השאלה שמתחתיהם דומה: אם אפסיק להתאמץ, האם עדיין יהיה בי משהו שמצדיק אהבה, כבוד ומקום?

לדבריו, רוב האנשים שמגיעים אליו כבר מודעים לחלק מהקושי.

„הם יגידו שהם חושבים יותר מדי, שהם לא מרגישים מספיק טוב או שהם מרגישים שלא מעריכים אותם. זה לא יפתיע אותם”.

אלא שמודעות אינה תמיד שינוי.

אפשר לזהות דפוס ולהמשיך לחיות בתוכו.

מי שיודע שהוא מרצה יכול להסביר לעצמו שבמקרה הנוכחי הוא פשוט מתחשב.

מי שמבין שהוא מפחד מביקורת עדיין עשוי להרגיש את הבטן מתכווצת כשהמנהל כותב „אפשר לדבר?”

המשפט „אני צריך לאהוב את עצמי” נשמע משכנע בשעת ערב רגועה. הוא נעלם בקלות כשמישהו אחר מתרחק.

„יש פער בין הידיעה לבין הרגש”, חזן חוזר ואומר.

הוא אינו רוצה להוסיף עוד עובדה לראש שכבר יודע להסביר הכול.

הוא מחפש את המקום שעדיין אינו מאמין.

המשפט שהוא היה מוחק מהעולם

באמצע השיחה נשאל חזן איזה משפט היה מוחק מהעולם אילו יכול היה לבחור רק אחד.

הפעם הוא אינו עוצר.

„אני לא אמור להרגיש ככה”.

התשובה יוצאת במהירות כזאת, שנדמה שהמשפט כבר חיכה להזדמנות.

„אני נתקל בו כל כך הרבה”, הוא אומר.

חתן עומד לפני האירוע שציפה לו במשך חודשים. מסביבו כולם מתרגשים. הוא מרגיש פחד. בתוך שניות הפחד עצמו הופך לחשוד. הרי זה אמור להיות היום המאושר בחייו.

אישה כועסת על אדם שהיא אוהבת. במקום לבדוק מה פגע בה, היא מתחילה לחשוש שהכעס מוכיח שמשהו באהבה שלה פגום.

מנהל מקבל את התפקיד שחיכה לו במשך שנים. בבוקר הראשון הוא אינו מרגיש סיפוק, אלא ריקנות. עכשיו הוא נבהל גם מהתפקיד וגם מכך שאינו מאושר מספיק.

הרגש הראשון כבר לא נעים.

עכשיו נוסף אליו מאבק.

„ברגע שאתה מתנגד למה שאתה מרגיש ואומר ‘אני לא אמור להרגיש ככה’, אתה אומר בלי לשים לב: מה שאני מרגיש לא בסדר, ולכן אני לא בסדר”.

חזן אינו טוען שכל רגש מספר אמת על המציאות.

פחד אינו הוכחה שיש סכנה.

אשמה אינה מוכיחה שנעשה עוול.

כעס אינו מעניק זכות לפעול באופן פוגעני.

מבחינתו, רגש מספק מידע על הדרך שבה האדם תופס את מה שמתרחש.

„רגש הוא שיקוף”, הוא אומר. „הוא משקף מחשבות ואמונות שקיימות בפנים. אם אני מפחד ממשהו ורואה אותו כסכנה, מעניין אותי להבין מה גורם לי לראות אותו כך”.

הוא חוזר אל החתונה.

הסביבה מציגה תמונה ברורה של האופן שבו החתן אמור להרגיש. יש מוזיקה, ברכות, בגדים חגיגיים ואנשים שמצלמים כל רגע. זה אינו מקום נוח לומר בו שהגוף רוצה לברוח.

בשלב מסוים הוא כבר אינו חושש רק מהאירוע.

הוא חושש מהמשמעות של הפחד.

אולי הוא עושה טעות.

אולי הוא אינו אוהב מספיק.

אולי משהו בו מקולקל.

„אני לא אמור להרגיש ככה” אינו מסדר את החוויה. הוא הופך אותה לראיה נגד האדם.

חזן מעדיף לשאול מה גורם לרגע להיתפס כמסוכן.

השאלה אינה מבטיחה תשובה נעימה. היא גם אינה דורשת להאמין לכל מחשבה שעולה. היא מפסיקה להתייחס לרגש כאל אורח מביך שצריך להוציא מהבית לפני שמישהו יראה.

יש משהו כמעט מרדני בגישה הזאת בתוך עולם שממהר לפתור כל אי נוחות.

רגש מופיע, ואנחנו מחפשים דרך להעלים אותו.

המחשבות רועשות, ואנחנו רוצים להשתיק אותן.

קשה לנו, ואנחנו מתווכחים עם עצם העובדה שקשה.

לדברי חזן, המאבק הזה עלול להרחיק את האדם בדיוק מהנקודה שהוא מבקש להבין.

כל הדברים שאנחנו עושים כדי לא לפגוש את עצמנו

מתי אדם מבין שהוא אינו מצליח לפתור הכול בעצמו?

„בדרך כלל אחרי שהוא ניסה הרבה פעמים”, חזן אומר. „הוא קרא ספרים, ראה סרטוני מוטיבציה וניסה לשכנע את עצמו שלא אכפת לו. ‘לא אכפת לי, לא אכפת לי, זה לא מעניין אותי’. אבל זה עדיין שם”.

היום מתמלא בקלות.

פגישה מצטרפת לפגישה. בדרך הביתה מחכה פודקאסט. בבית נדלקת סדרה, ובין שני פרקים נפתח הטלפון. אפילו ההמתנה לקומקום נעשתה ארוכה מדי מכדי לעבור בלי סרטון.

אנשים אומרים שהם מחפשים שקט, אך לפעמים משקיעים מאמץ מרשים כדי שלא יהיו להם שלוש דקות ממנו.

גם עולם ההתפתחות האישית יכול להפוך להסחת דעת.

הספר החדש מגיע עם סימנייה, עט והבטחה שהפעם משהו יתחבר. המשפטים החשובים מסומנים. התרגילים נשמרים. בשבוע הבא מגיעה שיטה אחרת.

האדם לומד לדבר על שינוי באופן משכנע, אך נשאר רחוק מהדבר שאותו פחד לשנות מלכתחילה.

„הטעות היקרה היא להתעלם”, אומר חזן. „להגיד: אני אדחיק את זה, אעסיק את עצמי, אעשה המון דברים כדי שלא אצטרך לחשוב, ובסוף הכול יסתדר”.

הוא משווה כאב פנימי לכאב גופני. לא מפני שכל תחושה דורשת טיפול, ולא משום שכל יום קשה הוא סימן למשבר. ההשוואה נוגעת לתפקידו של הכאב.

כאשר הברך כואבת בכל פעם שעולים במדרגות, רוב האנשים מבינים שכדאי לבדוק מה קורה.

כאשר אותה תחושה חוזרת בכל קשר, בכל מקום עבודה או בכל רגע שבו נדרשת בחירה, קל יותר לקרוא לה „האופי שלי”.

הגוף מבקש תשומת לב.

הראש פותח עוד לשונית.

חזן אינו מבקש להפוך כל תחושה לפרויקט חקירה. הוא כן שואל מה קורה כאשר אותו קושי חוזר למרות כל הניסיונות לשכנע את עצמנו שאינו חשוב.

כאשר הוא נשאל מה היה אומר למי שעדיין אינו מוכן להכיר בקושי, הוא מסתייג.

„אם אדם מתכחש, הוא לא רוצה לדעת”, הוא אומר. „אי אפשר להכריח אותו”.

במקום מסר משכנע, הוא מציע שתי שאלות.

איך אתה מרגיש עם עצמך?

ומה היית רוצה להביא מתוכך יותר?

אין בהן אדם אחר שאפשר להאשים.

אין בהן בעיה טכנית שאפשר לסגור עד יום ראשון.

אולי משום כך קל כל כך לדחות אותן.

הישירות שלו היא גם המקום שבו הוא עלול לטעות

כששואלים את חזן מדוע אנשים בוחרים דווקא בו, הוא מציין שני דברים.

„אני גורם להם להיכנס פנימה”, הוא אומר. „והם מרגישים אותי. יש חיבור”.

מבחינתו, שני הדברים תלויים זה בזה.

אפשר לשאול שאלה מדויקת בלי ליצור קשר. היא עשויה להישמע כמו חקירה.

אפשר להיות נעים, חם ומכיל בלי להתקרב לדבר שהאדם נמנע ממנו. השיחה תהיה טובה, אך משהו יישאר בדיוק במקום שבו היה.

חזן מחפש את המפגש בין חיבור לבין חיתוך.

„אני שם לב למילים שבין המילים”, הוא אומר. „למה שלא נאמר. שם זה חותך”.

אנשים מגיעים בדרך כלל עם סיפור שכבר סופר פעמים רבות.

הם יודעים מי אמר מה.

מתי הכול התחיל.

מה הבעיה.

מדוע הם מגיבים כך.

לפעמים הסיפור נכון לחלוטין. הוא פשוט אינו מספר את כל מה שמתרחש.

העובד מספר שלא מעריכים אותו, אך קולו משתנה כשעולה האפשרות לבקש קידום.

האישה שמתעקשת שלא אכפת לה מה חושבים עליה מקדישה זמן רב להסבר מדוע באמת לא אכפת לה.

מי שמצהיר שהוא רוצה קשר קרוב מתחיל לאסוף סיבות להתרחק ברגע שמישהו מתקרב.

חזן מקשיב לתוכן.

הוא מקשיב גם למאמץ שמושקע בהחזקת התוכן.

לפעמים בדיחה מופיעה רגע לפני נושא כואב.

לפעמים „לא מתחבר” מחליף את המילה „מפחד”.

לפעמים תשובה מגיעה במהירות, אך אותה שאלה בניסוח אחר משאירה את החדר בשקט.

הקשב הזה יכול לגרום למישהו להרגיש שנראה.

הוא גם עלול להכאיב.

כאשר חזן נשאל איזו ביקורת יכולה להיות נכונה לגבי הדרך שלו, הוא חושב ואז אומר:

„לפעמים אני בוטה מדי”.

התשובה משנה לרגע את הדמות שנבנתה עד עכשיו. האיש שמדבר על חמלה מכיר בכך שהישירות שלו יכולה לחרוג מהמידה.

הוא מספר על מקרה שבו שאל שאלות חדות כדי לערער אישה שישבה מולו. רק בדיעבד הבין שהעוצמה לא התאימה לה.

„היא הייתה רגישה מאוד ומלאה בשיפוט עצמי”, הוא אומר. „ערערתי אותה יותר מדי”.

אין בתשובה ניסיון להפוך את הטעות לסיפור הצלחה.

הוא אינו אומר שהשאלה הייתה נכונה ולכן הדרך מוצדקת. הוא מכיר בכך שאפשר לזהות נקודה אמיתית ולגעת בה באופן שאינו מתאים לאדם.

אחרי מפגשים הוא חוזר אל עצמו.

מה יכולתי לעשות אחרת?

האם הקצב התאים?

האם השאלה פתחה אפשרות, או רק הגבירה את הביקורת שהאדם כבר הביא איתו?

„בתוך החדר אין לי מקום”, הוא אומר. „אחר כך אני צריך לעשות עיבוד רגשי עם עצמי, להבין מה היה ולהוציא את זה”.

העבודה, לדבריו, יכולה להיות מספקת מאוד. היא יכולה להיות גם קשה ואפילו אכזרית.

לא כל מפגש מסתיים בתובנה גדולה.

לא בכל שיחה אדם יוצא זקוף יותר.

לפעמים משהו הובן, אך עדיין אין מוכנות לפעול.

במקרים אחרים השינוי עדין מכדי להופיע מיד בחיים החיצוניים.

חזן מחפש סימנים קטנים יותר.

„פתאום האדם מתיישב אחרת”, הוא אומר. „רואים משהו באנרגיה, בשפת הגוף ובאופן שבו הוא מדבר”.

הפעם הראשונה שבה אדם מתאר את עצמו בלי אותה מילה פוגעת.

הרגע שבו הוא אינו מתנצל על התחושה עוד לפני שסיפר מה קרה.

היכולת לומר „אני רוצה” בלי להסביר מיד מדוע כנראה לא יקבל.

מבחינתו, אלה אינם קישוטים בדרך לתוצאה.

זו תחילת התוצאה.

(תמונה 5)

הוא לא מוכן להיות המושיע בסיפור

כאשר נשאל עם מי הוא אינו יכול לעבוד, חזן מתאר אדם שמחפש הצלה מיידית.

„תן לי פתרון כאן ועכשיו. תן לי כדור. תציל אותי”, הוא מדגים. „אני לא יכול להציל אף אחד”.

זו אינה תשובה מחמיאה במיוחד לכתבה שאמורה להציג אותו.

זו גם אחת התשובות שבגללן רצינו להשאיר את השיחה כפי שהיא.

„אני יכול להעביר אדם תהליך”, הוא ממשיך, „אבל הוא צריך להתמודד איתו. אני לא יכול להתמודד במקומו”.

חזן אינו מציג את עצמו כבעל כוח שמתקן אנשים. הוא גם אינו חושב שהאדם מגיע אליו ריק ממשאבים.

„אני מאמין שלאנשים יש משאבים פנימיים. לפעמים חסרים כלים, אבל היכולת קיימת גם בלעדיי”.

התפקיד שלו, כפי שהוא מתאר אותו, הוא לעזור לאדם לראות נקודה עיוורת, לזהות אמונה שחוזרת במקומות שונים ולפתח דרך אחרת לפגוש את אותו מצב.

הוא יכול לשאול.

לשקף.

לערער.

להציע כלים.

האחריות לחיות נשארת אצל האדם.

אם היו לו חמש דקות עם כל מי שמתלבט אם לפנות אליו, הוא לא היה מנצל אותן כדי לשכנע.

„המקום שלי הוא יותר לשאול”, הוא אומר. „אני מאמין בלגרום לאדם להתבונן פנימה ולחשוב אחרת”.

תחילה היה מבקש לדעת במה האדם מתמודד.

לאחר מכן היה מנסה להבין איזה שינוי הוא מבקש לעשות בחייו.

מכאן השיחה כבר תלויה במה שייאמר, ובעיקר במה שלא.

„אם אני לא נותן לאדם יכולת לחשוב אחרת, למה שאהיה הסיבה שבגללה הוא הגיע?”

הגבול הזה חשוב. מי שפונה אליו אינו אמור להפוך תלוי בתשובות שלו. המטרה אינה להחליף קול פנימי ביקורתי בקול חיצוני שמחליט בכל פעם מה נכון.

חזן רוצה לעורר תנועה.

הוא מסרב ללכת אותה במקום האדם.

זה פחות זוהר מהבטחה לפתרון מהיר.

זה גם משאיר לאדם בעלות על השינוי שלו.

מה אנשים באמת מבקשים לקבל

מה חזן רוצה שאדם ירגיש אחרי המפגש הראשון?

הוא בוחר בשתי מילים.

תקווה.

וחמלה.

„אנשים מגיעים מתוך מקום שבו הם מרגישים שהם דפוקים ושהם יישארו ככה לנצח”, הוא אומר. „אני רוצה שהם יצאו עם תקווה ועם קצת יותר חמלה כלפי עצמם”.

התקווה שהוא מתאר אינה הבטחה שהכול יסתדר במהירות. היא האפשרות שהקושי אינו זהות קבועה.

החמלה אינה פטור מאחריות. היא מאפשרת לאדם לראות את עצמו בלי להפוך כל גילוי נוסף לראיה נגדו.

מי שאינו מרגיש מספיק טוב עשוי להשתמש בביקורת עצמית כמנוע. אם ירפה ממנה, הוא חושש, יהפוך לעצלן, אנוכי או חסר שאיפות.

הכאב נעשה שיטת ניהול.

הטלפון מצלצל בבוקר, והמבחן מתחיל מחדש.

צריך להספיק יותר.

לדבר נכון יותר.

לא לאכזב.

לא להיראות חלש.

לזהות כל טעות לפני שמישהו אחר ימצא אותה.

המנוע עובד. הוא גם צורך כמות עצומה של דלק.

חזן מבקש להכניס אפשרות אחרת: אפשר לרצות להשתנות בלי לשנוא את האדם שממנו מתחיל השינוי.

כאשר הוא נשאל מה אנשים באמת מחפשים כשהם פונים לשירות כמו שלו, הוא מתחיל בתשובה הצפויה.

פתרון.

הם רוצים לפתור את הבעיה.

ואז הוא עוצר.

„בסופו של דבר, אנשים רוצים להרגיש אהובים”.

זו תשובה רחבה, אולי רחבה מדי, עד שחוזרים אל המצבים שתיאר.

הקידום אינו רק קידום אם האדם מקווה שהוא יבטיח שלעולם לא יזלזלו בו.

הגבול בזוגיות אינו רק מי עושה מה, אם מתחתיו נמצאת השאלה האם עדיין יאהבו אותי כשאפסיק להסכים.

החשיבה האינסופית על שיחה אינה עוסקת רק במילים שנאמרו. היא מבקשת לדעת שגם אחרי משפט לא מושלם יישאר מקום בקשר.

הצורך באהבה אינו מופיע תמיד בשם שלו.

הוא מתחפש לשאפתנות.

לשליטה.

למצוינות.

לנתינה אינסופית.

לצורך להיות האדם שתמיד יודע מה לעשות.

מכאן מגיע המשפט שחזן היה רוצה שאנשים יבינו:

„אתם לא צריכים להוכיח את עצמכם בשביל אף אחד אחר כדי להיות אהובים בעולם הזה”.

המשפט נשמע פשוט.

השיחה כולה מסבירה מדוע קשה כל כך להאמין בו.

התשובה שחיכתה עד סוף הראיון

לקראת הסיום חוזרת השאלה שנותרה פתוחה.

אם היית יכול לשנות אמונה אחת אצל כל אדם שפונה אליך, איזו אמונה היית בוחר?

חזן מתחיל לענות, עוצר ומחפש.

אפשר לראות שהפעם הוא אינו שולף רעיון מקצועי. הוא עובר דרך משהו אישי.

„האמונה שאני חייב להיות מושלם כדי שאנשים יאהבו אותי”, הוא אומר לבסוף.

אחרי רגע הוא מוסיף:

„זו גם האמונה שלי. זה מתחבר בדיוק למטענים שלי”.

פתאום כל השיחה נצבעת מחדש.

האנשים שחוששים שלא משנה מה יעשו, זה לא יהיה מספיק.

הצורך להביא ערך.

השאלות החדות.

הקעקועים כחוזה.

הרצון לראות אנשים באמת.

הבדיקה אחרי כל מפגש.

אפילו הסירוב להציג את עצמו כמושיע.

חזן אינו מדבר רק על תופעה שהוא מזהה אצל אחרים. הוא מכיר אותה מתוך עצמו.

אולי זו הסיבה שהישירות שלו אינה נשמעת רק כמו טכניקה. היא מגיעה מאדם שיודע כיצד מרגיש הצורך להוכיח.

„אני חייב להיות מושלם כדי שיאהבו אותי” היא אמונה עם יחסי ציבור מצוינים.

היא גורמת לאנשים להשקיע.

ללמוד.

להצטיין.

להתכונן.

להיות שם עבור אחרים.

היא גם דואגת שאף הישג לא יספיק באמת. כל הצלחה נרשמת כהוכחה זמנית לכך שהצלחנו להסתיר את הפגם לעוד יום.

האמונה מבטיחה אהבה בתנאי אחד:

לא להפסיק להוכיח.

מכאן השאלה הראשונה מקבלת משמעות אחרת.

מי אתה באמת?

אולי זו עדיין אינה השאלה.

אולי השאלה היא מי אתה רוצה להיות כשאינך עסוק כל הזמן בהגנה על הזכות שלך להיות אהוב.

לא מי אתה חייב להיות כדי שלא יעזבו.

לא איזו גרסה תזכה לאישור.

לא כמה ערך תצליח להביא לפני שיהיה מותר לנוח.

מי נשאר כאשר מבחן הקבלה נגמר?

חזן אינו עונה בשם הקורא.

הוא מעדיף להשאיר את השאלה פתוחה.

(תמונה 6)

סיכום

הסיבה שביקשנו לשוחח עם ידעאל חזן הייתה הפער בין אנשים שנראים מצליחים לבין התחושה שאינה מצליחה להדביק את ההישגים. במהלך הראיון התברר שהפער הזה אינו רק נושא מקצועי עבורו. הוא מכיר אותו באופן אישי.

חזן מתאר שינוי כתנועה שמתחילה בפנים, לפני שהיא מקבלת הוכחות בחוץ. משמעות מתגלה בשאלות שאדם מסכים לשאול, תפיסה משתנה כשהסיפור המוכר מפסיק להיות האפשרות היחידה, יחסים מקבלים צורה אחרת כשהצורך להוכיח נחלש, והרגלים חדשים מתחילים כאשר האדם כבר אינו בורח מיד מכל תחושה לא נוחה.

בסיום השיחה הוא מציע שאלה:

„איזו מתנה אני יכול להביא לעולם?”

זו שאלה יפה. היא גם עלולה להפעיל שוב את אותו מנגנון ישן.

האדם מתחיל לחפש מתנה מרשימה מספיק, מקורית מספיק וכזאת שתגרום לעולם לאשר שהיה שווה לחכות לו.

אולי לפני שמחפשים תשובה, כדאי להקשיב למחשבה שמגיעה מיד אחריה.

האם מותר להביא את המתנה כפי שהיא?

או שגם היא צריכה להיות מושלמת כדי שמישהו ירצה לקבל אותה?