ידעאל חזן מלווה אנשים שיודעים שיש בהם יכולת, חלומות ומשאבים פנימיים, אך מרגישים שלא משנה כמה יעשו, זה עדיין לא יספיק. לדבריו, מאחורי הישגים, ריצוי והוכחה עצמית מסתתר לעיתים צורך בסיסי יותר: להרגיש ראויים לאהבה.
בחרנו לשוחח עם ידעאל חזן בגלל פער שחוזר אצל אנשים שנראים מבחוץ כאילו הם מסתדרים מצוין. הם עובדים, מתקדמים, מחזיקים יחסים ומתפקדים. הם מבינים מהו שינוי, יודעים לדבר על משמעות ומזהים לא מעט מההרגלים שמנהלים אותם. ובכל זאת, התפיסה העצמית שלהם נשארת תלויה בשאלה כיצד התקבלו אצל אחרים.
עניין אותנו לפגוש אדם שעובד דווקא בתוך הפער הזה.
עם מי שיודע שיש בו יכולת, אך אינו מצליח להרגיש אותה ברגעים החשובים.
עם מי שמגשים חלום ומגלה שהסיפוק החזיק פחות זמן מכפי שדמיין.
עם מי שנכנס לחדר בביטחון, ואז מבלה את הדרך הביתה בשחזור של כל משפט שאמר.
השיחה הייתה אמורה לעסוק בדרך העבודה של חזן. אחרי כמה דקות התברר שהיא תעסוק בשאלה אחרת: מה אנשים מנסים לקבל כשהם מוכיחים את עצמם ללא הפסקה?
לקראת סוף הראיון נשאל חזן איזו אמונה אחת היה רוצה לשנות אצל כל אדם שפונה אליו. הוא נעצר. עד לאותו רגע התשובות הגיעו במהירות. עכשיו אפשר היה לראות אותו מחפש.
הוא לא ענה מיד.
התשובה תחכה כמעט עד סוף השיחה. כשהיא תגיע, היא לא תסביר רק את האנשים שהוא פוגש. היא תגלה משהו גם עליו.
השאלה הראשונה כבר לא מצאה חן בעיניו
„מי אתה באמת?”
זו שאלה נוחה לכתבות פרופיל. היא מזמינה תפקיד ברור, סיפור קצר ואולי משפט על שליחות. תשובה שאפשר להניח מתחת לתמונה ולהמשיך הלאה.
חזן אינו משתף פעולה.
לא מתוך התנגדות. השאלה פשוט לוקחת אותו למקום רחב מדי.
„אני אוהב אותה כי היא גורמת לי לחשוב”, הוא אומר. „אבל הבנתי שזו אולי לא השאלה הנכונה”.
הוא מספר על שיחה עם אחד האנשים שליווה. במהלך התהליך עלתה השאלה „מי אני?”. חזן הבין שאפשר להישאר בתוכה שנים.
אם אדם הוא המקצוע שלו, מי הוא כשהעבודה מסתיימת?
אם הוא ההישגים שלו, מה נשאר ביום שבו נכשל?
אם הוא הרגשות שלו, מי הוא כשהם משתנים?
ואם הוא הדרך שבה אחרים רואים אותו, כמה אנשים דרושים כדי להרכיב זהות אחת?
„אפשר להתפלסף שנים על המילים ‘מי אני’”, הוא אומר. „השאלה שמנחה אותי יותר היא מי אני רוצה להיות. או נכון יותר, מי אני שואף להיות בכל יום”.
זה נשמע כמו תיקון לשוני קטן. למעשה, הוא מזיז את כל השיחה.
„מי אני” מבקש הגדרה.
„מי אני שואף להיות” מבקש כיוון.
הראשונה עלולה להעמיד את האדם מול כל מה שכבר עשה ולדרוש ממנו מסקנה. השנייה משאירה מקום לאדם שעדיין לא נהיה.
חזן אינו אומר שהעבר חסר חשיבות. הוא מסרב לתת לו את המילה האחרונה.
השאלה הזאת מלווה אותו מגיל 15. אז התחיל לכתוב שירים וסיפורים. בהמשך הוציא ספרים, אבל כשהוא מדבר על התקופה ההיא, הפרסום אינו החלק המרכזי.
הכתיבה הייתה המקום שבו למד לקחת תחושה שאין לה צורה ולהפוך אותה למילים.
מילה מאפשרת להתבונן.
היא יוצרת מרחק קטן בין האדם לבין מה שמתרחש בתוכו.
לפעמים היא גם גורמת למישהו אחר לקרוא ולחשוב שסוף סוף נמצא ניסוח לדבר שהוא עצמו לא הצליח להסביר.
לפני כעשור התחיל חזן לפרסם טקסטים ברשת. אנשים קראו ובהדרגה החלו להתייעץ איתו.
„ראיתי שאני מצליח לעזור”, הוא מספר. „הבנתי שיש לי כישרון, שאני אוהב את זה ושזה עושה לי טוב. אמרתי לעצמי: בוא ניקח את זה צעד קדימה”.
המעבר מכתיבה לעבודה עם אנשים לא התרחש ברגע דרמטי אחד. לא הייתה סצנה שבה הכול התחבר והעתיד הוכרז באופן רשמי.
גם היום הוא אינו מדבר כאדם שקיבל תשובה סופית.
כאשר הוא נשאל על הרגע שבו הבין שאין דרך חזרה, הוא מתקן את הנחת היסוד.
„תמיד יש דרך חזרה”, הוא אומר. „גם היום אני שואל את עצמי אם זו תמיד תהיה הדרך שבה אביא את מה שיש לי לעולם”.
זו אינה תשובה שמנסה לייצר מיתולוגיה מקצועית.
היא גם אינה תשובה של אדם שאינו מחויב.
חזן מתאר מחויבות שאינה דורשת ממנו להעמיד פנים שכל השאלות נפתרו. אפשר לבחור דרך, להשקיע בה ולהאמין בה, ועדיין לבדוק אם היא ממשיכה להיות נכונה.
אז מה הוא מבקש לשנות בחיים של אנשים?
„אני רוצה לתת להם את האפשרות להיות מחוברים יותר למשאבים הפנימיים שלהם”, הוא אומר. „לראות את המשמעות ולהרגיש שהיא קיימת בהם כבר עכשיו”.
הוא מדגיש שהמשאבים אינם נמצאים אצלו.
„לפעמים חסרים כלים, אבל היכולת קיימת גם בלעדיי. אני עוזר לאדם לראות את מה שהוא לא רואה בעצמו, וגם להרגיש את מה שהוא כבר יודע בלוגיקה”.
כאן השיחה מקבלת את הציר המרכזי שלה.
הפער בין לדעת לבין להרגיש.
אפשר לדעת שאתה מוכשר ולהיבהל מכל ביקורת.
לדעת שאוהבים אותך ולהתכונן לרגע שבו יגלו שלא היית ראוי.
לדעת שאינך חייב להיות מושלם, ואז לקרוא כל הודעה שש פעמים לפני השליחה.
ההיגיון כבר הבין.
משהו עמוק יותר עדיין לא השתכנע.
שני הקעקועים שמחזיקים אותו בחוזה
על גופו של חזן יש שני קעקועים.
הוא אינו מתאר אותם כקישוט או כזיכרון מתקופה מסוימת. מבחינתו הם חוזה עם עצמו.
„הם מזכירים לי ללכת אחרי החלומות שלי”, הוא אומר. „אם יש משהו שאני באמת רוצה ואוהב, משהו שנותן לי סיפוק, הוא הופך לחלום שלי. אני לא יכול לשים על עצמי חוזה ולא לעמוד בו”.
המילה „חוזה” מעניינת.
חלום מאפשר לדמיין.
חוזה כבר דורש משהו.
יש בקעקועים נאמנות, אבל אפשר לשמוע בהם גם את הקול שאינו מאפשר לו להישאר במקום לאורך זמן. אם הוא מזהה דבר שחשוב לו, הוא מרגיש שעליו לנוע לעברו.
הדחף הזה נוכח באופן שבו חזן מדבר. הוא אינו מתאר את עצמו כאדם שיושב מול מישהו, מהנהן ומחכה שהזמן יעשה את שלו. הוא רוצה לזהות, לגעת וליצור תנועה.
מצד שני, הוא אינו מנסה להצטנע באופן מלאכותי.
„אני אוהב את מה שאני מביא”, הוא אומר. „אני יודע שיש בזה משהו משמעותי לאנשים”.
זו אמירה ישירה. בעולם שבו אדם מתבקש לשווק את עצמו ולהעמיד פנים שהוא הופתע לחלוטין מכך שמישהו מתעניין בו, הישירות הזאת כמעט יוצאת דופן.
חזן יודע לומר שיש לו כישרון.
הוא גם חוזר אחרי מפגשים ושואל מה יכול היה לעשות אחרת.
הוא מאמין ביכולת שלו לראות אנשים.
בהמשך הוא יודה שלפעמים הוא רואה נקודה מהר מדי ונוגע בה בעוצמה שאינה מתאימה.
הוא מבקש מאנשים להפסיק להוכיח שהם ראויים לאהבה.
לקראת סוף השיחה יתברר שגם הוא מכיר היטב את הצורך להביא ערך, לדייק ולהיות מספיק טוב.
הסתירה הזאת אינה מחלישה אותו.
היא הופכת אותו לאדם שאפשר להאמין לו יותר.
כששואלים במה האנשים הקרובים אליו היו אומרים שהוא טוב, הוא בוחר שני דברים.
להקשיב.
ולהגיד את האמת בפנים.
הוא קורא לזה „לחתוך”.
המילה הזאת אומרת לא מעט על הדרך שלו. היא אינה מילה מרגיעה. היא גם אינה מנסה להיות.
חזן אינו רוצה רק להבין מה אדם אומר. הוא מחפש את הרגע שבו אפשר לראות את הדבר שמתחת למה שנאמר.
לפעמים אדם זקוק למרחב כדי לדבר.
לפעמים הוא זקוק לשאלה שלא תאפשר לו לחזור אל ההסבר שכבר סיפר לעצמו מאה פעמים.
האתגר הוא לדעת איזה רגע נמצא בחדר.
חזן מודה שלא תמיד ידע.
מה ידעאל חזן רואה אצל אנשים שנראים בטוחים
כאשר הוא מתאר את האנשים שהוא אוהב לעבוד איתם, חזן אינו מתחיל בבעיה שלהם.
הוא מתחיל ביכולת.
„מצד אחד, הם יודעים שיש להם יכולת גדולה להשיג דברים. יש להם חלומות”, הוא אומר. „מצד שני, הם נמצאים המון בתוך הראש של עצמם. לא משנה מה הם עושים, זה לא מרגיש מספיק טוב”.
אלה אינם בהכרח אנשים שנראים תקועים.
אפשר לפגוש אותם בישיבת הנהלה, מדברים בביטחון ומציגים תוכנית שאיש בחדר לא היה מצליח לבנות טוב יותר. שעה אחר כך הם עומדים במעלית ותוהים אם הבדיחה שאמרו לפני המצגת נשמעה מטופשת.
אחת מהם עשויה לקבל הודעה שהתקבלה לתפקיד שרצתה. היא מחייכת, מתקשרת להורים, ואחרי ההתרגשות הראשונה מתחילה לשאול אם החברה פשוט לא מצאה מועמד טוב יותר.
אחר מסיים ארוחת ערב עם חברים. כולם צחקו, השיחה זרמה, ואף אחד לא יצא בכעס. בדרך הביתה הוא נזכר במשפט אחד ומתחיל לבדוק אם השתלט על השיחה.
הם אינם רק חיים את האירוע.
הם עורכים אחריו ביקורת ביצועים.
„הם מרגישים שהם תמיד צריכים להביא משהו כדי להיות מספיק טובים”, אומר חזן. „זה מופיע לא רק בפן המקצועי, אלא בעיקר מול אנשים. הם צריכים להוכיח”.
הצורך להוכיח אינו תמיד נראה כמו חוסר ביטחון.
לפעמים הוא נראה כמו מצוינות.
מי שמגיע ראשון ועוזב אחרון מקבל הערכה.
החברה שזוכרת כל יום הולדת נחשבת לאדם שאפשר לסמוך עליו.
האח שאינו מבקש עזרה הופך ליציב במשפחה.
העובדת שקוראת כל הודעה שוב ושוב נראית יסודית.
העולם יודע לתגמל היטב התנהגויות שנולדו מתוך פחד.
זו אחת הסיבות שקשה להבחין במחיר שלהן.
הקידום מוכיח שהמאמץ השתלם. הוא אינו עונה על השאלה אם האדם מסוגל להרגיש ראוי גם כשהוא נח.
האהבה שהחברה מקבלת אמיתית. היא עדיין אינה יודעת מה יקרה אם תגיע פעם אחת בלי לדאוג לכולם.
ההישג קיים.
גם העייפות.
„מה הדבר שאנשים הכי מפחדים שיגלו עליהם?” הוא נשאל.
חזן עונה במהירות:
„שהם עצמם לא מאמינים בעצמם”.
זו תשובה חדה. כמעט חדה מדי.
המראיין אינו עובר הלאה מיד.
האם באמת אפשר לראות דבר כזה בתוך כמה דקות? האם כל אדם מצליח שמטיל ספק בעצמו מסתיר חוסר אמונה עמוק? האם אין סכנה להפוך חוויה מורכבת למשפט אחד מסודר מדי?
חזן אינו טוען שהוא קורא מחשבות. הוא מדבר על קו שחוזר מתחת לסיפורים שונים.
מישהו מגיע בגלל עבודה שאינו מעז לעזוב. במהלך השיחה מתברר שהפחד אינו נוגע רק לכסף. הוא חושש לגלות שבלי התפקיד איש לא יתרשם ממנו.
מישהי מדברת על זוגיות שלא מתקדמת. אחרי כל ההסברים עולה האפשרות שהיא בוחרת שוב ושוב באנשים שאינם פנויים, משום שמול אדם פנוי היא עלולה להידרש להאמין שבאמת אפשר לבחור בה.
הנושאים שונים. השאלה שמתחתיהם דומה: אם אפסיק להתאמץ, האם עדיין יהיה בי משהו שמצדיק אהבה, כבוד ומקום?
לדבריו, רוב האנשים שמגיעים אליו כבר מודעים לחלק מהקושי.
„הם יגידו שהם חושבים יותר מדי, שהם לא מרגישים מספיק טוב או שהם מרגישים שלא מעריכים אותם. זה לא יפתיע אותם”.
אלא שמודעות אינה תמיד שינוי.
אפשר לזהות דפוס ולהמשיך לחיות בתוכו.
מי שיודע שהוא מרצה יכול להסביר לעצמו שבמקרה הנוכחי הוא פשוט מתחשב.
מי שמבין שהוא מפחד מביקורת עדיין עשוי להרגיש את הבטן מתכווצת כשהמנהל כותב „אפשר לדבר?”
המשפט „אני צריך לאהוב את עצמי” נשמע משכנע בשעת ערב רגועה. הוא נעלם בקלות כשמישהו אחר מתרחק.
„יש פער בין הידיעה לבין הרגש”, חזן חוזר ואומר.
הוא אינו רוצה להוסיף עוד עובדה לראש שכבר יודע להסביר הכול.
הוא מחפש את המקום שעדיין אינו מאמין.
המשפט שהוא היה מוחק מהעולם
באמצע השיחה נשאל חזן איזה משפט היה מוחק מהעולם אילו יכול היה לבחור רק אחד.
הפעם הוא אינו עוצר.
„אני לא אמור להרגיש ככה”.
התשובה יוצאת במהירות כזאת, שנדמה שהמשפט כבר חיכה להזדמנות.
„אני נתקל בו כל כך הרבה”, הוא אומר.
חתן עומד לפני האירוע שציפה לו במשך חודשים. מסביבו כולם מתרגשים. הוא מרגיש פחד. בתוך שניות הפחד עצמו הופך לחשוד. הרי זה אמור להיות היום המאושר בחייו.
אישה כועסת על אדם שהיא אוהבת. במקום לבדוק מה פגע בה, היא מתחילה לחשוש שהכעס מוכיח שמשהו באהבה שלה פגום.
מנהל מקבל את התפקיד שחיכה לו במשך שנים. בבוקר הראשון הוא אינו מרגיש סיפוק, אלא ריקנות. עכשיו הוא נבהל גם מהתפקיד וגם מכך שאינו מאושר מספיק.
הרגש הראשון כבר לא נעים.
עכשיו נוסף אליו מאבק.
„ברגע שאתה מתנגד למה שאתה מרגיש ואומר ‘אני לא אמור להרגיש ככה’, אתה אומר בלי לשים לב: מה שאני מרגיש לא בסדר, ולכן אני לא בסדר”.
חזן אינו טוען שכל רגש מספר אמת על המציאות.
פחד אינו הוכחה שיש סכנה.
אשמה אינה מוכיחה שנעשה עוול.
כעס אינו מעניק זכות לפעול באופן פוגעני.
מבחינתו, רגש מספק מידע על הדרך שבה האדם תופס את מה שמתרחש.
„רגש הוא שיקוף”, הוא אומר. „הוא משקף מחשבות ואמונות שקיימות בפנים. אם אני מפחד ממשהו ורואה אותו כסכנה, מעניין אותי להבין מה גורם לי לראות אותו כך”.
הוא חוזר אל החתונה.
הסביבה מציגה תמונה ברורה של האופן שבו החתן אמור להרגיש. יש מוזיקה, ברכות, בגדים חגיגיים ואנשים שמצלמים כל רגע. זה אינו מקום נוח לומר בו שהגוף רוצה לברוח.
בשלב מסוים הוא כבר אינו חושש רק מהאירוע.
הוא חושש מהמשמעות של הפחד.
אולי הוא עושה טעות.
אולי הוא אינו אוהב מספיק.
אולי משהו בו מקולקל.
„אני לא אמור להרגיש ככה” אינו מסדר את החוויה. הוא הופך אותה לראיה נגד האדם.
חזן מעדיף לשאול מה גורם לרגע להיתפס כמסוכן.
השאלה אינה מבטיחה תשובה נעימה. היא גם אינה דורשת להאמין לכל מחשבה שעולה. היא מפסיקה להתייחס לרגש כאל אורח מביך שצריך להוציא מהבית לפני שמישהו יראה.
יש משהו כמעט מרדני בגישה הזאת בתוך עולם שממהר לפתור כל אי נוחות.
רגש מופיע, ואנחנו מחפשים דרך להעלים אותו.
המחשבות רועשות, ואנחנו רוצים להשתיק אותן.
קשה לנו, ואנחנו מתווכחים עם עצם העובדה שקשה.
לדברי חזן, המאבק הזה עלול להרחיק את האדם בדיוק מהנקודה שהוא מבקש להבין.
כל הדברים שאנחנו עושים כדי לא לפגוש את עצמנו
מתי אדם מבין שהוא אינו מצליח לפתור הכול בעצמו?
„בדרך כלל אחרי שהוא ניסה הרבה פעמים”, חזן אומר. „הוא קרא ספרים, ראה סרטוני מוטיבציה וניסה לשכנע את עצמו שלא אכפת לו. ‘לא אכפת לי, לא אכפת לי, זה לא מעניין אותי’. אבל זה עדיין שם”.
היום מתמלא בקלות.
פגישה מצטרפת לפגישה. בדרך הביתה מחכה פודקאסט. בבית נדלקת סדרה, ובין שני פרקים נפתח הטלפון. אפילו ההמתנה לקומקום נעשתה ארוכה מדי מכדי לעבור בלי סרטון.
אנשים אומרים שהם מחפשים שקט, אך לפעמים משקיעים מאמץ מרשים כדי שלא יהיו להם שלוש דקות ממנו.
גם עולם ההתפתחות האישית יכול להפוך להסחת דעת.
הספר החדש מגיע עם סימנייה, עט והבטחה שהפעם משהו יתחבר. המשפטים החשובים מסומנים. התרגילים נשמרים. בשבוע הבא מגיעה שיטה אחרת.
האדם לומד לדבר על שינוי באופן משכנע, אך נשאר רחוק מהדבר שאותו פחד לשנות מלכתחילה.
„הטעות היקרה היא להתעלם”, אומר חזן. „להגיד: אני אדחיק את זה, אעסיק את עצמי, אעשה המון דברים כדי שלא אצטרך לחשוב, ובסוף הכול יסתדר”.
הוא משווה כאב פנימי לכאב גופני. לא מפני שכל תחושה דורשת טיפול, ולא משום שכל יום קשה הוא סימן למשבר. ההשוואה נוגעת לתפקידו של הכאב.
כאשר הברך כואבת בכל פעם שעולים במדרגות, רוב האנשים מבינים שכדאי לבדוק מה קורה.
