אוהד בוזגלו: "הכי קשה לי להודות שקשה לי"

אוהד בוזגלו: "הדבר שהכי קשה לי להודות בו על עצמי הוא שקשה לי."

אוהד בוזגלו אינו אדם שמרבה להשאיר מקום לספק. הוא מדבר בביטחון, מנסח את תפיסת עולמו בלי להתנצל ומעניק משמעות ברורה כמעט לכל אירוע בחייו. היחסים שהסתיימו, הביקורת שקיבל והשינוי הרוחני שעבר מתחברים אצלו לסיפור אחד. הוא אומר שאינו חי מתוך פחד. דווקא משום כך, הרגע שבו הוא מודה שקשה לו נשמע אחרת מכל מה שבא לפניו.

רוב האנשים פגשו אותו דרך כותרת. המאמן ממשפחת בוזגלו. כוכב הריאליטי שאוהב דרמה. הגבר שדיבר בגלוי על מערכות יחסים לא שגרתיות. בשנה האחרונה נוספה כותרת אחרת, בעקבות אמונתו כי עבר התגלות רוחנית וכי בעתיד יתגלה תפקיד מרכזי שנועד לו.

קל לבחור אחת מן הכותרות ולהחליט שזה אוהד.

קשה יותר להישאר לשיחה כולה.

הרבה לפני הריאליטי, אוהד בוזגלו היה מאמן

לפני המצלמות היה מגרש כדורגל.

אוהד הוא בנו הבכור של כדורגלן העבר יעקב בוזגלו ואחיהם של אסי, מאור ואלמוג. בזמן שאחיו המשיכו כשחקנים, הוא בחר באימון. במהלך הקריירה עמד על הקווים במועדונים שונים, ובהם נס ציונה והפועל ירושלים, שאליה הגיע בשנת 2016 לאחר שקיבל, לדבריו, את ברכת הדרך של נס ציונה.

מאמן מתרגל מהר מאוד לכך שכל החלטה שלו נבחנת מבחוץ. אם ניצח, התוכנית עבדה. אם הפסיד, אלפי אנשים יודעים בדיעבד מה היה צריך לעשות.

אוהד לא ניסה להיות המאמן השקט בצד המגרש. הוא דיבר, התווכח, הגן על העמדות שלו והאמין ביכולת שלו לקרוא את המשחק. גם היום, כשהמשחק השתנה לחלוטין, אפשר לשמוע בו את אותו מאמן.

אני שואל אותו מה קשה יותר, להפסיד משחק או להפסיד אדם.

"וואי, להפסיד משחק זאת מועקה שרק מי שמתעסק בספורט מבין", הוא עונה. "בטח כמאמן, זה אחד הקשוחים. לכן אבחר בזה."

לרגע נדמה שזו תשובה שנועדה להפתיע. אחר כך מגיע ההסבר.

"להפסיד אדם לא קיים מבחינתי. קיים רק ניצחון בעניין הזה. מי שלא בחיי, זה מפי עליון והכול לטובה."

בכדורגל, הפסד מופיע על לוח התוצאות. בחיים, אוהד מעניק גם לפרידה מקום בתוך תוכנית רחבה יותר. אדם שיצא מחייו לא בהכרח אבד לו. מבחינתו, היציאה עצמה נושאת משמעות.

אולי זו אחת הדרכים שבהן הוא שומר על עצמו. אולי זו באמת האמונה שמנהלת אותו. אוהד אינו מפריד בין השתיים.

הדמות שהציבור למד לזהות בשניות

"הבוזגלוס" הפכה משפחה ישראלית אחת לבית שכולנו הרגשנו שאנחנו מכירים.

המצלמות תיעדו הצלחות, ריבים, משברים, זוגיות וארוחות משפחתיות. לכל אחד מבני המשפחה היה תפקיד שהצופה למד לזהות. אוהד היה האיש הישיר. זה שאומר את המשפט שאחרים היו משאירים מחוץ לפריים.

בהמשך הגיעה "הישרדות". אחריה הגיעו ראיונות על אהבה, נאמנות ועל האופן שבו בחר לנהל את מערכות היחסים שלו. אוהד לא ביקש שהציבור יסכים. הוא ביקש שיאמינו לפחות לכך שהוא אומר את האמת שלו.

הישירות הזאת הפכה אותו לדמות שקשה להתעלם ממנה. היא גם יצרה סביבו רשימת הנחות מוכנה.

הוא אוהב נשים.

הוא אוהב מצלמות.

הוא אוהב פרובוקציות.

הוא אוהב דרמה.

על הסעיף האחרון הוא אפילו אינו מתווכח.

"לחיות בחומר זה דרמה", הוא אומר. "החיות בעולם הזה היא דרמה, וזה כל הכיף. אני אוהב דרמה בהחלט."

אוהד יודע כיצד הוא נראה מבחוץ. הוא פשוט אינו מסכים שהתמונה הזאת מספיקה.

"לאורך כל השנים תמיד לקחו כותרת או נגזרת ממכלול דברים שאני אומר או עושה, וממנה מייצרים תמונת מצב שגויה ומוטעית", הוא אומר. "אני אדם שצריך להקשיב לכל מילה שאני אומר, ואז במאה אחוז יעריכו אותי מכל הבחינות."

זו בקשה כמעט בלתי אפשרית בעידן של סרטונים קצרים. אוהד מבקש הקשר מלא מן הציבור, בזמן שהפרסום בנוי בדיוק מן הרגע שאפשר לחלץ מן ההקשר.

אבל מתחת לביקורת על התקשורת נמצאת בקשה אנושית למדי.

אל תחליטו מי אני לפני שסיימתי לדבר.

מה הילדים שלו רואים כשהמצלמות כבויות

אני שואל את אוהד שאלה שאין בה כדורגל, תקשורת או גאולה.

אם הייתי שואל את הילדים שלך מי זה אוהד בוזגלו, מה הם היו אומרים?

התשובה מתחילה בבית.

"אני מניח שהיו אומרים האבא הכי טוב שאפשר לבקש. אבא שאפשר לדבר איתו על הכול כמו חבר."

אוהד ופאני, גרושתו, הם הורים לארבעה ילדים. הזוגיות הסתיימה, אך ההורות המשותפת נשארה חלק מרכזי בחייהם. גם לאחר הפרידה פאני הדגישה כי שניהם ימשיכו לדאוג לילדיהם יחד.

אלא שהתיאור של אוהד את עצמו כאבא אינו מסתיים בחברות ובקרבה.

"איש שאומר דברים גדולים מאוד ונבואות מטורפות שאנחנו לא ממש יודעים איך להגיב אליהם", הוא ממשיך. "זה או שהוא פנטזיונר עם שיגעון גדלות מטורף, או שהוא האדם בשר ודם הכי חשוב שדרך בכדור הארץ בהיסטוריה."

חשוב להדגיש שאלה המילים של אוהד. הוא מתאר כיצד, לדעתו, ילדיו עשויים לראות אותו.

יש משהו חשוף בתשובה הזאת. גם בתוך הבית, בין האנשים שאוהבים אותו מקרוב, הדברים שהוא אומר גדולים מכדי לעבור בשקט. הילדים מקבלים אבא שאפשר לדבר איתו על הכול, ולצדו סיפור שגם מבוגרים אינם תמיד יודעים כיצד לעכל.

מה הדבר שהכי מפחיד אותו כאבא?

"אני לא מפחד מכלום כבר", הוא אומר. "חששות של 'ונשמרתם לנפשותיכם' כזה ברמת הילדים, אבל לא פחד. בורא עולם בכל מאית שנייה איתי ובתוכי."

האמונה מעניקה לו תחושת הגנה. הוא אינו מתאר את עצמו כאב שמנסה לנצח כל תרחיש אפשרי בראשו.

גם כאשר אני שואל מה הוא מקווה שהילדים לעולם לא ילמדו ממנו, הוא מסרב לבחור בחלק שהיה מעדיף להסתיר.

"שידעו הכול ולא יפסיקו ללמוד ממני, כי אני מאגר בלתי נגמר של ידע אדיר", הוא משיב. "ואז שיבחרו לעצמם את מה שמתאים להם. מה שלא מתאים להם, שלא ישתמשו, אבל שיידעו."

אוהד רוצה להעביר לילדיו את כל מה שהוא חושב שהוא יודע. הוא גם משאיר להם את הזכות לבחור.

אולי זה המשפט הכי הורי בתשובה הגדולה הזאת.

כשאמונה פרטית הופכת לסיפור ציבורי

בשנה האחרונה אוהד מדבר בגלוי על חוויות רוחניות שלדבריו שינו את חייו.

הוא מתאר חיבור לעולמות עליונים, ידע על ההיסטוריה ועל העתיד ותפקיד מרכזי שהוא מאמין כי צפוי לו בגאולה עולמית. מבחינתו, הדברים אינם מטפורה ואינם רעיון כללי על אחרית הימים. הוא מציג אותם כמציאות שעוד תתגלה.

מי הוא אוהד בוזגלו כשהמצלמות כבויות?

"איש שחווה את הדבר הכי גדול בהיסטוריה העולמית ומחובר לעולמות עליונים", הוא עונה. "אדם שבשנה האחרונה מבודד מהכול בהגנת הבורא ומתכונן לגאולה עולמית אדירה, כשהוא הציר המרכזי לה."

ואז הוא מוסיף משפט שמחזיר את התשובה אל החיים עצמם.

"האיש שכבש את יצרו, מצב כלכלי קטסטרופה והעשיר השמח בחלקו."

אוהד מכניס לאותה שורה שליחות עולמית ומצב כלכלי קשה. הוא אינו מבקש להסתיר את הפער. מבחינתו, עושר אינו נמדד כעת בחשבון הבנק.

הדברים שהוא אומר עוררו תגובות רבות. היו מי שלעגו, היו מי שביקרו והיו קרובים שביקשו להבין מה עובר עליו. בני משפחתו דיברו בפומבי על אהבתם אליו ועל הרצון להישאר לצדו גם בתקופה שבה דבריו מעוררים שאלות רבות.

אוהד מכיר את התגובות. הן אינן גורמות לו לרכך את דבריו.

"יש פער גדול בין מה שאומרים עליי לבין מי שאני", הוא אומר. "הפער הזה הוא בדיוק הפער בין השקר הגדול של החברה, הסביבה והתרבות לבין האמת לאמיתה של הקדוש ברוך הוא. בעתיד הלא רחוק יהיה גילוי אמת על הכול."

הוא אינו מבקש שייתנו לו ליהנות מן הספק. הוא בטוח שהוא צודק.

דווקא הביטחון הזה הופך את השאלה הבאה למעניינת יותר.

"הייתי בטוח שהרבה יותר אנשים יאמינו לי"

מה הדבר שהכי פגע בו השנה, למרות שהעמיד פנים שלא?

"הייתי בטוח שהרבה יותר אנשים יאמינו לאמת שלי", אוהד עונה.

המשפט הזה שונה מן ההצהרות על העתיד. הוא אינו עוסק במעמד רוחני או בתפקיד עולמי. הוא עוסק באכזבה.

"תמיד הייתי איש של אמת", הוא ממשיך, "והופתעתי לרעה מכך שאנשים חושבים שמשהו קרה לי בלי לבדוק אפילו או לנסות להבין."

מבחינתו, אנשים מיהרו לשפוט. ייתכן שמבחינתם הם ראו, שמעו והגיעו למסקנה מתוך דאגה. הפער בין שתי נקודות המבט האלה אינו נסגר במהלך הראיון.

אוהד אינו מתאר את עצמו כמי שמבקש אישור, אבל הוא כן ציפה שיאמינו לו. הוא רצה שהאנשים שמכירים אותו יראו את הביטחון שלו ויבינו שמבחינתו החוויה אמיתית לחלוטין.

כשזה לא קרה, הוא נפגע.

הוא אינו משתמש במילה הזאת בקלות. במקום זאת, הוא מדבר על דור ששופט מהר מדי.

"אנשים לא רק שופטים", הוא אומר. "הם מקטרגים, מקנאים ויש המון שנאת חינם במקום אהבת חינם."

אוהד מאמין שבעתיד הכול יתברר. הוא אומר שיסלח לכולם.

בינתיים הוא חי בתוך תקופת ההמתנה, כשהוא משוכנע במה שעתיד לקרות והעולם סביבו עדיין אינו רואה את מה שהוא רואה.

האדם המוקף שמרגיש לבד

במשך שנים היה קשה לדמיין את אוהד לבד.

הוא גדל בתוך משפחה גדולה ותחרותית. הוא עבד עם שחקנים, צוותים ומועדונים. המצלמות נכנסו לביתו. הציבור עקב אחר מערכות היחסים שלו. אנשים מזהים אותו ברחוב.

"יש מחיר לזה שכל המדינה מרגישה שהיא מכירה אותך?" אני שואל.

"קשה להסתובב ברחוב ברמה של להיראות בציבור אפילו לקטנה", הוא אומר. "לפעמים זה קשוח מאוד, אבל אני מורגל ואין לי טענות."

זו בדידות מסוג אחד. הקושי להיות אנונימי אפילו לרגע.

אבל כשאני שואל על התקופה הבודדה בחייו, הוא מדבר על משהו אחר.

"כיום", הוא עונה. "אני שטוף אלוקות ויותר בעולמות עליונים מאשר חי את חיי החומר שהורגלתי בעבר. בעיקרון, הבדידות בחומר, באנשים, הכי גדולה מבחינתי בימים אלה."

זה הרגע שבו הראיון מפסיק להיות סיפור על אדם מפורסם שמרגיש שלא הבינו אותו.

אוהד מתאר מרחק אמיתי מן החיים שהכיר. הוא נמצא בתוך חוויה שמעניקה לו משמעות גדולה, ובאותו זמן מרחיקה אותו מאנשים שאינם שותפים לה.

בדידות אינה תמיד היעדר אנשים. לפעמים היא נוצרת כאשר אדם מרגיש שיש בתוכו דבר עצום, ואין סביבו אדם שרואה אותו באותו אופן.

אוהד אינו שוקל לוותר על אמונתו כדי לצמצם את המרחק. הוא מחכה ליום שבו המרחק ייעלם מפני שהמציאות תוכיח, לדבריו, שהוא צדק.

"כל מילה שאמרתי ואומר היא אמת", הוא אומר. "ההוכחה לכך תהיה כשתהיה גאולה עולמית בזמננו, בדורנו, ובורא עולם יגיד את דברו כאן בעולם כפי שהיה ביציאת מצרים, רק בזמנים מודרניים."

הוא אינו יודע לומר מתי זה יקרה.

הוא בטוח שזה יקרה.

אין חרטה, אין פחד, ויש הרבה יותר דמעות

אני מבקש מאוהד להיזכר בפעם האחרונה שבה אמר לעצמו: כאן באמת טעיתי.

הוא אינו נזכר ברגע מסוים.

"מטעויות אנחנו לומדים הכי טוב", הוא אומר. "אם לא הייתי טועה, לא הייתי מגיע לפסגות כאלה של ערכים וחוכמה. אני שמח מהטעויות שלי, מקבל אותן באהבה, ואנחנו חיים בשביל לטעות וללמוד מהטעויות. לא זכור לי מקרה ספציפי לאחרונה."

הוא מוכן לקבל את רעיון הטעות. הרבה יותר קשה למצוא בתשובות טעות מסוימת שהוא רוצה להניח על השולחן.

גם על חרטה הוא אינו מדבר.

איזו החלטה היה מוחק מחייו?

"לא הייתי מוחק כלום."

ממי הוא עדיין צריך לבקש סליחה?

"ביקשתי ממי שצריך כשהייתי צריך."

עם מי היה רוצה לשבת לשעה בלי מצלמות ולסגור מעגל?

"לא."

התשובות האלה יכולות להישמע כמו ביטחון מוחלט. הן יכולות להישמע גם כמו אדם שאינו רוצה לתת לעבר כוח לשנות את האופן שבו הוא רואה את עצמו היום.

ואז אני שואל מה הדבר שהכי קשה לו להודות בו על עצמו.

"שקשה לי."

הוא אינו עוצר שם.

"אני עובר דברים אדירים שמבודדים אותי מהעולם הזה, עולם החומר. התודעה שלי מרקיעה שחקים, ואני נחשף לתוכן שאדם נורמטיבי היה מתפלפ לגמרי והולך לאיבוד ולאבדון."

אוהד אומר שהוא שמח על כך שהוא שומר על איזון ושפיות. אחר כך הוא מוסיף: "בהחלט זה קשה נורא להחזיק את כל הסוד הזה בתוכי בתקופת הביניים הזאת, עד שהכול ייצא החוצה."

הוא ממשיך להאמין בכל מה שאמר. הקושי אינו גורם לו לסגת.

הוא פשוט מודה שהמשקל כבד.

במקביל, משהו נוסף השתנה בו.

"כאדם שלא היה בוכה כמעט בכלל בעבר, אני בוכה המון לאחרונה באופן מפתיע", הוא מספר.

לדבריו, הדמעות מגיעות מתוך התרגשות מן המעמד הרוחני שהוא מאמין שקיבל ומן העתיד שהוא מצפה לו. הוא אומר שאינו מפחד, אבל הוא בוכה. הוא אומר שאינו מתעייף, אבל מודה שקשה לו. הוא אומר שאינו זקוק לאישור, אבל נפגע מכך שלא האמינו לו.

הוא אינו מנסה לפתור את כל הפערים האלה במהלך השיחה.

אולי משום שמבחינתו אין כאן פער.

יש דרך שהוא עדיין נמצא בתוכה.

האהבה, הדרמה וכל מה שלא היה מוחק

כאשר שואלים את אוהד על אהבה, הוא אינו מתכווץ.

הנישואים לפאני, הגירושים, הקשר עם מריה ומערכות היחסים שעליהן דיבר בגלוי היו במשך שנים חומר לכותרות. הציבור ראה בחלק מן הבחירות שלו פרובוקציה. אוהד ראה בהן כנות.

מה הדבר הכי מטומטם שעשה בגלל אהבה?

"אני לא חושב שהתנהגתי בטמטום מעולם, ואני שלם עם כל הדרך שלי", הוא אומר. "הגעתי לפסגת האהבה בעולם הזה עם נשים, גם עם פאני גרושתי וגם עם מריה האקסית שלי. כל 'הטמטום' היה מהמם וחלק מהבנייה שלי בחיים."

זו התשובה שלו, והיא אינה מתיימרת לדבר בשם הנשים שהיו חלק מן הסיפור. לכל אחת מהן יש חוויה משלה.

אוהד מדבר רק על הדרך שבה הוא מבין את חייו. גם כאן הוא אינו מוחק דבר. הוא אינו מבקש לנסח מחדש את העבר כדי להתאים לאדם שהוא היום.

כשאני שואל מה היה רוצה שאחת מבנות הזוג מן העבר תבין כעת, תשובתו חוזרת אל העתיד.

"הולך לקרות איתי הדבר הגדול בהיסטוריה, ברמה עולמית ולא ארצית", הוא אומר. "זה אומר שגם לה יש מקום של כבוד מפי עליון, אם כך יקרה."

האמונה שלו נכנסת גם אל הזיכרונות האינטימיים ביותר. היא מעניקה להם מקום בתוך הסיפור הגדול.

עבור אוהד, דבר אינו נשאר רק פרטי.

מה יישאר אחרי שהכותרת האחרונה תיעלם

אני מבקש מאוהד לחזור לגיל 20 לחמש דקות בלבד.

מה היה אומר לעצמו?

"וואו, תעוף על עצמך ותיהנה מהדרך, כי ככל שהזמן יתקדם, כך החיים שלך יקבלו בוסט מדהים, עד להגשמת כל מה שאפילו לא דמיינת."

אין אזהרה. אין בקשה להיות זהיר יותר. אין ניסיון לחסוך מעצמו הצעיר החלטה שגויה.

הוא היה אומר לו להמשיך.

זה מתאים לאוהד שהציבור מכיר. האדם שמאמין בעצמו גם כאשר הסביבה אינה בטוחה. המאמן שממשיך לעמוד על הקווים. כוכב הריאליטי שאינו נבהל מעוד כותרת. האיש שמאמין כי החלק הגדול ביותר בסיפור שלו עדיין לא התחיל.

לקראת סוף השיחה אני מבקש ממנו לדמיין בוקר אחר.

כל הכותרות נעלמו. אין תוכנית, אין תגובות ואין ויכוח ציבורי. מה הוא היה רוצה שיישאר כשאומרים את השם אוהד בוזגלו?

"הטביע את חותמו בכל דבר שעשה."

זו אחת התשובות הקצרות ביותר שלו.

אין בה נבואה. אין בה הסבר. אין בה דרישה שיאמינו לו.

רק רצון להשאיר חותם.

אפשר למצוא אותו במגרשים שבהם אימן, בילדיו, באנשים שאהבו אותו ובדמות ציבורית שסירבה להיות נוחה. אפשר גם למצוא אותו ברגע הנדיר שבו הוריד מעט את הקול ואמר את מה שלא קל לו לומר.

קשה לי.

לסיום סיומת

אוהד בוזגלו מוצא משמעות עמוקה בחוויות שעבר. התפיסה הרוחנית שלו יצרה שינוי בדרך שבה הוא מבין את עצמו, את העתיד ואת המציאות. השינוי הזה נוגע גם ביחסים שלו עם האנשים הקרובים אליו. הוא אומר שאינו חי מתוך פחד, אך מדבר בגלוי על בדידות, דמעות וקושי.

הוא בטוח שהעתיד יסביר את הדברים שההווה עדיין אינו מבין.

אוהד מסיים את הראיון כשהוא משתף:
שאדם חכם מאוד פעם אמר לי...
"שקשה לך תדע שאתה בדרך הנכונה"

עד אז נשארים המגרשים, המשפחה, הילדים, האהבות והשאלות. נשאר גם אדם שמורגל לדבר במשפטים גדולים, אבל סיפק את הרגע החזק ביותר בראיון דווקא בשתי מילים קטנות.

קשה לי.