מה קורה כשאנחנו מחכים למוטיבציה?
נניח שאתם רוצים לסדר משהו כבר הרבה זמן, לכתוב מצגת או אולי לצאת להליכה.
אתם יושבים ומחכים שהחשק יבוא וזה לא קורה.
חוסר החשק מרגיש כמו מחסום.
כמו בכל פעם שפוגשים תחושה לא נעימה, גם מכאן אנחנו מנסים לברוח.
אנחנו אומרים לעצמנו: "ננסה מחר".
אנחנו מתחילים לכעוס על עצמנו: "למה אני כזה עצלן?", "על מה התבזבז לי כל היום?"
אבל הכעס והדחייה רק מורידים את האנרגיה עוד יותר.
ובתוך המלכודת הזו, יש לנו את המסכים לברוח אליהם.
הטלפון שנמצא תמיד בהישג יד מרגיש כמו מפלט מושלם.
הוא כל כך מזמין והוא מייד ממלא אותנו בדופמין קל וזמין.
כאן בדיוק נכנסת המלכודת המודרנית.
במקום להתמודד עם התסכול של דף חלק, המוח שלנו מעדיף פתרון מיידי.
אנחנו פותחים אפליקציה, גוללים חצי דקה, ומקבלים זריקה קטנה של הנאה בלי שום מאמץ.
אנחנו גוללים עוד קצת ועוד קצת, פשוט כי זה פותר לנו את חוסר הנוחות הרגעית.
אבל הנה משהו שחשוב לזכור: טובי המוחות בעולם יושבים בחברות הטכנולוגיה הגדולות ועושים הכל כדי שנשאב לעוד קצת גלילה, לא ככה?
האפליקציות האלו מהונדסות כדי לנצל את רגעי התקיעות שלנו.
הן שם בדיוק בשביל הרגעים שבהם חסר לנו כוח למשימה האמיתית.
כשאנחנו מבינים שזה מנגנון מכור מראש, קל יותר לעצור את הגלילה ולהסתכל לקושי בעיניים.
זה קורה לכולנו, וזה קורה גם לי.
ממש לא מזמן הייתי צריכה להכין הרצאה חשובה.
השעה הייתה מאוחרת, הדף היה ריק, והרגשתי שאין לי טיפה אחת של מוטיבציה או יצירתיות.
הדבר היחיד שהרגשתי באותו רגע היה לחץ ורצון עז לעזוב הכל.
באופן אוטומטי, היד שלי נשלחה לטלפון.
הרי הרבה יותר קל לגלול ברשתות מאשר להתמודד עם החרדה של "איך אני בונה הרצאה מאפס".
ישבתי שם וסיפרתי לעצמי שאני רק "לוקחת הפסקה כדי לקבל השראה".
אבל אז עצרתי ונזכרתי בדיוק במנגנון הזה.
הבנתי שההשראה לא תבוא מהמסך, ושהמתנה לחשק רק מגדילה את המחסום.
סגרתי את הטלפון, החלטתי שאני משחררת את הצורך בהרצאה מושלמת, ואמרתי לעצמי שאני רק כותבת את המשפט הראשון.
הייתי רוצה לכתוב שיצאה לי הרצאה מושלמת אבל האמת שבדיוק צלצל חבר ודיברנו שעה ואז שוב הייתי צריכה לגייס את עצמי. אז כתבתי משפט אחד, ואז עוד אחד, ובסוף מצאתי את עצמי כותבת במשך שעה שלמה. וסוף סוף זה קרה.
אבל החשק לא קדם לעשייה, הוא נולד מתוכה.
הסדר האמיתי
נהוג לחשוב שהסדר הוא כזה:
קודם מגיעה מוטיבציה, אז מגיעה פעולה, ובסוף יש תוצאה.
אבל מחקרים עדכניים במדעי המוח מראים שהסדר הוא הפוך.
הפעולה היא זו שמייצרת מוטיבציה.
סקירות מדעיות על פעילות המוח מגלות שדופמין, החומר שאחראי על תחושת ההנעה, לא רק מחכה שנזוז כדי להופיע.
הוא משתחרר בכמויות גבוהות דווקא כשאנחנו חווים התקדמות ועשייה, ולאו דווקא לפניהן.
מהמחקרים למדתי שכשאנחנו מתחילים לעשות משהו, אפילו קטן כמו סידור של מדף אחד בארון או הליכה של חמש דקות, המוח שלנו מקבל איתות של התקדמות.
המוח מפרש את העשייה הקטנה הזו כהצלחה, ומייד מפריש את חומרי ההנעה הדרושים.
הצעדים הקטנים האלו שוברים את מעגל הדחיינות.
הם מורידים את סף החרדה שהמשימה הגדולה מייצרת.
התנועה עצמה מייצרת את החשק להמשיך.
אושר או הצלחה אינם היעדר פחד או חוסר חשק.
הם היכולת לפעול לצידם.
מה אנחנו באמת צריכים ללמוד על מוטיבציה?
אז אולי אין לנו מוטיבציה כל הזמן, אבל מה שבאמת חשוב ללמוד זה איך לפעול גם כשאין מוטיבציה.
אנחנו לא צריכים להיות מוצפים באנרגיה חיובית בכל בוקר כדי להתקדם לעבר המטרות שלנו.
אנחנו לא צריכים לחכות שהפחד ייעלם.
אנחנו צריכים ללמוד לשאת את חוסר הנוחות ולעשות את הצעד הראשון בכל זאת.
במקום להגיד: "אני אעשה את זה כשיהיה לי כוח".
אפשר לומר: "אני מפחד ואין לי כוח, וזה בסדר, אני אעשה רק חמש דקות".
כשאתם אומרים לעצמכם "רק חמש דקות", אתם מורידים מהכתפיים את כל המשקל של הפרויקט הגדול.
אתם לא צריכים לסיים את המצגת כרגע, אתם רק צריכים לפתוח קובץ חדש.
אתם לא צריכים לרוץ שעה, אתם רק צריכים לנעול את נעלי הספורט ולצאת מהדלת.
במקום לחכות שהרגש ישתנה כדי לזוז, אנחנו זזים ומאפשרים לרגש להשתנות תוך כדי תנועה.
אנחנו מגלים שהיכולת לשבת ולעבוד, או לצאת ולהתאמן ללא חשק, היא שריר.
ככל שמתרגלים את זה יותר, המחסור במוטיבציה מפסיק לנהל אותנו.
אנחנו הופכים להיות האנשים שמחליטים על ההתנהגות שלהם, ולא הרגש הרגעי שמכתיב את המציאות.
אזה מה הצעד הקטן שתתחייבו לעשות עוד היום?
מקורות
- לב, נ' (2018). לרקוד עם הפחד: קבלה ומחויבות (ACT) ככלי להתפתחות אישית. הוצאת פוקוס.
- כהן, ד' (2022). מנגנון הדופמין והנעה עצמית: מה באמת גורם לנו לזוז? כתב העת הישראלי למדעי המוח, 14(2), 45-52.
- רוזנברג, א' (2020). האומנות לעשות כשאין חשק: אקטיבציה התנהגותית ודחיינות. פסיכולוגיה עברית.
