רובנו בטוחים שסוד ההצלחה הוא מוטיבציה.
רובנו בטוחים שסוד ההצלחה הוא מוטיבציה. כשאנחנו רוצים להתחיל להתאמן, ללמוד משהו חדש, או לעשות שינוי בקריירה, אנחנו מחכים לרגע הנכון. מחכים שנרגיש את החשק הזה, את האנרגיה שתדחוף אותנו קדימה. זה נשמע הגיוני. אבל לא פעם, מתוך הציפייה להרגיש מוכנים, אנחנו פשוט נשארים במקום. כי האמת היא שלא תמיד תגיע מוטיבציה, והבעיה הגדולה היא לא שאין לנו חשק, אלא מה שאנחנו עושים כשאין לנו חשק.
מה באמת מסתתר מאחורי "אין לי חשק"?
המילים "אין לי כוח" הן לא פעם רק תחפושת. מתחת למעטפת של העצלנות או הדחיינות, מסתתר בדרך כלל פחד: להיכשל, לגלות שאנחנו לא מספיק טובים, פחד מהמאמץ, או מהשינוי שיבוא אם באמת נצליח. אנחנו מחכים שהפחד יעבור כדי שנוכל להתחיל לפעול בביטחון, ובטוחים שיום אחד נתעורר ופשוט לא נפחד יותר. אבל כפי שמסביר נדב לב בספרו על גישת ה-ACT לקבלה ומחויבות, הפחד הוא לא קיר, הוא רק דופק מהיר בלב. הוא לא אומר לנו "עצור", הוא רק מסמן לנו שזה חשוב.
התפתחות אישית היא היכולת להתחיל ללכת גם כשהרגליים עדיין רועדות, ולא היכולת להפסיק לפחד. אני אוהבת להתייחס לפחד כמו מן חבר מעיק שיושב לי על הכתף. אני סוחבת אותו איתי לכל מקום, אבל לא נותנת לו לעצור אותי. הוא יכול להמשיך לדבר, הוא יכול להגיד לי שזה גדול עליי, אבל המושכות של הניהול נשארות אצלי בידיים.
מה קורה כשאנחנו מחכים למוטיבציה?
נניח שאתם רוצים לסדר משהו כבר הרבה זמן, לכתוב מצגת או אולי לצאת להליכה. אתם יושבים ומחכים שהחשק יבוא, וזה לא קורה. חוסר החשק מרגיש כמו מחסום, וכמו בכל פעם שפוגשים תחושה לא נעימה, גם מכאן אנחנו מנסים לברוח. אנחנו אומרים לעצמנו "ננסה מחר", ומתחילים לכעוס על עצמנו: "למה אני כזה עצלן?", "על מה התבזבז לי כל היום?" אבל הכעס והדחייה רק מורידים את האנרגיה עוד יותר.
ובתוך המלכודת הזו, יש לנו את המסכים לברוח אליהם. הטלפון שנמצא תמיד בהישג יד מרגיש כמו מפלט מושלם. הוא כל כך מזמין, והוא מייד ממלא אותנו בדופמין קל וזמין. כאן בדיוק נכנסת המלכודת המודרנית. במקום להתמודד עם התסכול של דף חלק, המוח שלנו מעדיף פתרון מיידי. אנחנו פותחים אפליקציה, גוללים חצי דקה, ומקבלים זריקה קטנה של הנאה בלי שום מאמץ. אנחנו גוללים עוד קצת ועוד קצת, פשוט כי זה פותר לנו את חוסר הנוחות הרגעית.
אבל טובי המוחות בעולם יושבים בחברות הטכנולוגיה הגדולות ועושים הכל כדי שנשאב לעוד קצת גלילה, לא ככה? האפליקציות האלו מהונדסות כדי לנצל את רגעי התקיעות שלנו, והן שם בדיוק בשביל הרגעים שבהם חסר לנו כוח למשימה האמיתית. כשאנחנו מבינים שזה מנגנון מכור מראש, קל יותר לעצור את הגלילה ולהסתכל לקושי בעיניים.
זה קורה לכולנו, וזה קורה גם לי. ממש לא מזמן הייתי צריכה להכין הרצאה חשובה. השעה הייתה מאוחרת, הדף היה ריק, והרגשתי שאין לי טיפה אחת של מוטיבציה או יצירתיות. הדבר היחיד שהרגשתי באותו רגע היה לחץ ורצון עז לעזוב הכל. באופן אוטומטי, היד שלי נשלחה לטלפון. הרי הרבה יותר קל לגלול ברשתות מאשר להתמודד עם החרדה של "איך אני בונה הרצאה מאפס". ישבתי שם וסיפרתי לעצמי שאני רק "לוקחת הפסקה כדי לקבל השראה".
