בגיל 53, חיים גוזלי עדיין מרגיש שרק התחיל

חיים גוזלי: “אני כל הזמן חוקר. אני מרגיש שרק התחלתי.”

כמה שעות לפני השיחה עם יקיר חיוט, חיים גוזלי ישב מול הטלפון וצפה בסרטוני לחימה. הוא חיפש שתי טכניקות שיוכל להכניס למשחק שלו. לא בשביל תלמיד. לא בשביל הרצאה. בשביל עצמו.

זה פרט קטן, אבל הוא מספר כמעט את כל הסיפור. בגיל 53, אחרי קריירת MMA מקצועית, הופעות בבלאטור, חגורות וקרב במדיסון סקוור גארדן, חיים גוזלי עדיין לומד כאילו מישהו יכול לבחון אותו מחר. ההרגלים נשארו, הפחד לא נעלם, השינוי ממשיך להעסיק אותו, והמשמעות שהוא נותן לדרך גדולה יותר מהתוצאה של קרב אחד. בשיחה עם יקיר חיוט הוא נשמע לרגע כמו אלוף, וברגע הבא כמו תלמיד שעדיין לא סיים להבין את התרגיל.

גוזלי לא מנסה להצטייר כאדם שהכול הסתדר לו. הוא מדבר על הפסדים, פציעות, משברים כלכליים ותקופות שבהן הרגיש שהוא רק שורד. גם כשהוא מרים לעצמו, והוא בהחלט יודע לעשות את זה, הוא לא מסתיר את המחיר.

הראיון הזה אינו ניסיון להכריע אם כל מה שהוא אומר על הצלחה מתאים לכל אדם. הוא ניסיון להבין מה מחזיק אדם בתוך עולם תובעני במשך עשרות שנים, גם אחרי שהגוף משתנה והמחיאות נפסקות.

הילד שלא היה כישרוני

חיים גוזלי נולד ב־1973. את המשיכה לאומנויות לחימה הוא זוכר מגיל צעיר מאוד, עוד מתקופה שבה ילד סקרן לא יכול היה לפתוח יוטיוב ולראות אלפי קרבות.

הוא מספר על סרט נינג׳ה שראה בגיל שש או שבע. משהו שם נתפס בו מיד.

איך הגעת לאומנויות לחימה?

“אני לא יודע. כאילו באחד הגלגולים הייתי איזה סמוראי. כשראיתי את הנינג׳ה בפעם הראשונה, ידעתי מה זה בלי לדעת מה זה. לא היה אינטרנט, לא היו סרטונים. היה ערוץ אחד בטלוויזיה. זה הדבר היחיד שעניין אותי.”

קל לדמיין שמכאן התחיל סיפור של ילד פלא. גוזלי מתעקש שזה לא היה המצב.

“לא הייתי מוצלח ולא הייתי כישרוני. הייתי מגושם. הייתי מפסיד.”

הוא לא מספר על כישרון שהסביבה פספסה. הוא מספר על רצון שהגיע הרבה לפני היכולת. בתחילת הדרך, לדבריו, לא הייתה לו קואורדינציה יוצאת דופן ולא הייתה סדרת ניצחונות שהוכיחה שהוא בדרך הנכונה.

הוא פשוט רצה להמשיך.

“רצון, אמונה והתמדה. רציתי את זה כל כך, עד שהפכתי לכישרוני.”

יש במשפט הזה משהו מפתה. הוא מאפשר להאמין שכישרון הוא רק עניין של עבודה. המציאות מורכבת יותר. גוף, נסיבות, מאמנים, כסף והזדמנויות משפיעים על כל מסלול. לא כל אדם שיתמיד יגיע לאותה זירה.

אבל הניסיון של גוזלי כן מערער על הנחה נפוצה: אם משהו קשה לנו בתחילת הדרך, כנראה איננו בנויים עבורו.

אצלו הקושי הראשוני לא שימש תשובה.

הוא שימש נקודת התחלה.

הגוף מתבגר, אבל המשחק משתפר

בגיל 53 אי אפשר להתאמן כאילו אתה בן 25. גוזלי לא מנסה לטעון אחרת. היכולות הגופניות משתנות, ההתאוששות אחרת, ומה שעבד פעם לא תמיד נכון עכשיו.

אלא שהוא מרגיש שבמובנים מסוימים הוא לוחם טוב יותר.

“אם היית חוזר עשרים שנה אחורה ורואה אותי, היית רואה שהיום אני טוב יותר. הניסיון אמר לי איך להביא את המשחק שלי להצלחה.”

הוא היה שמח, כמובן, לקבל בחזרה חלק מהכוח ומהמהירות של הגוף הצעיר. לדבריו, אם היה אפשר לחבר את הגוף ההוא לידע שיש לו היום, התוצאה הייתה שונה מאוד.

אבל אין עסקה כזאת. מה שיש הוא גוף נוכחי וניסיון שנצבר.

זו הסיבה שהוא ממשיך ללמוד. ביום השיחה הוא צפה במשך כשעתיים בסרטוני טכניקה. הוא חיפש מהלכים שיתאימו לסגנון שהוא רוצה לפתח עכשיו, לא לזה שהיה לו לפני עשרים שנה.

“אנשים בגיל הזה כבר מקובעים למה שהם יודעים, לשיטה שלהם ולתנועות שלהם. אני כל הזמן חוקר. אני מרגיש שרק התחלתי.”

הוא כבר מחזיק בדרגות בכירות, ובהן חגורה שחורה דאן 6 בג׳יו־ג׳יטסו ברזילאי תחת רנזו גרייסי. מבחוץ, זו נקודה שבה אדם יכול לומר שהגיע. גוזלי מתאר אותה אחרת.

“כולם רוצים להגיע לחגורה שחורה. אבל חגורה שחורה היא רק ההתחלה.”

המשפט נשמע כמו קלישאה של מאסטרים עד שרואים מה הוא עושה בפועל. הוא עדיין יושב בלילה, מחפש תנועה חדשה ומנסה להבין אם היא מתאימה לגוף שלו.

אולי זה אחד ההבדלים בין ותק לקיבעון. שניהם נולדים מאותו ניסיון. הוותק משתמש במה שנלמד. הקיבעון מפסיק לבדוק אם הוא עדיין עובד.

“כל יום אני נשבר”

במהלך השיחה חיוט שואל אותו אם היו רגעים שבהם נשבר.

גוזלי לא לוקח זמן לחשוב.

“כל יום אני נשבר, וכל יום מרכיב את עצמי מחדש.”

אחרי רגע הוא צוחק ומעדכן את התדירות: “לא כל יום. פעם בחודש, פעם בחודשיים.”

זו תשובה אופיינית לו. משפט גדול, ואז תיקון שמחזיר אותו למציאות.

הוא לא מציג את עצמו כבלתי שביר. הקריירה שלו כוללת פציעות, הפסדים ותקופות קשות. הגוף שלו נושא את המחיר של שנים בענף לחימה. החוסן, לפי האופן שבו הוא מדבר, אינו מצב שבו דבר לא מצליח להפיל אותך.

הוא נמצא במה שקורה אחר כך.

גוזלי לא משתמש במילה “חוסן”. הוא מדבר על לחזור, ללמוד ולשנות. זה פחות חגיגי, אבל הרבה יותר מעשי. אדם יכול להישבר ועדיין לא לסיים את הדרך. הוא יכול גם להיראות חזק מאוד כלפי חוץ ולהפסיק לנסות מבפנים.

כשחיוט שואל מה היה מפתיע את גוזלי הצעיר אילו פגש אותו היום, התשובה אינה מספר התארים.

“שהיום אני טוב יותר.”

לא חזק יותר בכל מובן. לא מהיר יותר. טוב יותר במשחק שלו.

“אנשים שואלים אותי אם אני חזק. אני לא חזק בכלל. אבל אני יודע איך להשתמש בכוח שיש לי ולהגיע למשאבים ולניצחונות שאני רוצה.”

אצל לוחם צעיר הכוח יכול לפתור הרבה בעיות. אצל לוחם ותיק הדיוק מקבל תפקיד גדול יותר. גוזלי אינו מנסה לנצח בכל אזור. הוא מחפש את האזור שבו היכולת שלו אפקטיבית.

זו תפיסה ששייכת לזירה, אבל לא רק אליה. אנשים נוטים להגיב לקושי באמצעות עוד מאותו דבר. יותר מאמץ. יותר שעות. יותר לחץ. לפעמים השינוי הנדרש אינו להפעיל יותר כוח.

הוא להבין איפה להפסיק לבזבז אותו.

חמישה תרגילים לרגע שבו הכול מחשיך

גוזלי מדבר על אימון מנטלי בלי להפוך אותו למשהו מסתורי. מבחינתו, גם צפייה בקרבות היא אימון של המוח. הוא מדמיין את העלייה לזירה, צופה בתנועות וחוזר בראש על מצבים אפשריים.

“דמיון זה כמעט כל יום. אני מאמן את המוח.”

מתוך שנות האימון הוא בנה שיטה אישית שהוא מכנה “חמשת התרגילים”. הרעיון הוא לבחור מספר קטן של מהלכים מרכזיים ולתרגל אותם שוב ושוב, עד שהגוף מסוגל לבצע אותם תחת לחץ.

“המוח לא קולט יותר מזה במצב לחץ. אתה לוקח חמישה תרגילים. אחד התקפה, אחד הגנה. כל אחד בוחר את התרגיל שהוא טוב בו, ומתרגל אותו כל כך הרבה פעמים עד שהוא הופך לחלק ממנו.”

זו שיטה שפיתח לעצמו, לא חוק מדעי ולא נוסחה שמתאימה בהכרח לכל אדם. אבל ההיגיון שלה ברור: ברגע של עומס, עדיף להחזיק כמה תגובות שהוטמעו היטב מאשר מאגר עצום שאי אפשר לשלוף.

כדי להסביר עד כמה התרגול יכול להיכנס לגוף, הוא מספר על קרב שבו ספג ברך לפנים.

הוא נפל ואיבד לזמן קצר את ההכרה. היריב קפץ עליו והחל להכות. גוזלי אינו זוכר את כל הרגע, אבל הגוף שלו ביצע כניסה לבריח רגל.

“הכול היה חשוך לי. עשיתי את האינסטינקט שלי ונכנסתי לו לבריח רגל.”

זה סיפור קיצוני מעולם קיצוני. ובכל זאת, יש בו רעיון מוכר: כאשר הלחץ עולה, אנחנו לא תמיד מבצעים את מה שהתכוונו לעשות. אנחנו חוזרים למה שתורגל.

אדם יכול להחליט שבשיחה הבאה לא יתפרץ. ברגע שמופעל בו אותו פחד, ההחלטה היפה נעלמת והתגובה הישנה יוצאת. אפשר לדעת מה נכון ולא להצליח לבצע אותו בזמן אמת.

גוזלי פגש את הפער הזה בזירה. במקום להסתפק במסקנה שהוא צריך “להיות חזק יותר”, הוא בנה תגובות שאמורות להיות זמינות גם כאשר היכולת לחשוב מצטמצמת.

“במקום לנסות להיות טוב בכל, צריך כמה תרגילים מרכזיים שמתאימים לך. שוב ושוב ושוב.”

אנחנו חיים בתקופה שאוהבת לאסוף כלים. גוזלי מציע כמעט את ההפך. פחות כלים, יותר חזרות.

“לא הרגשתי אף פעם שהצלחתי”

אחרי כל ההישגים, מגיעה שאלה פשוטה.

מתי באמת הרגשת שהצלחת?

“אני לא הרגשתי אף פעם שהצלחתי.”

גוזלי אינו אומר שלא היו ניצחונות. הוא יודע היטב לאן הגיע. הוא התחרה בזירות בינלאומיות, קיבל הכרה והיה חלק מרכזי מחשיפת הקהל הישראלי ל־MMA. אבל ההצלחה הציבורית לא סידרה את כל שאר תחומי החיים.

הוא מדבר גם על הפסדים כספיים ועל תקופות שבהן הרגיש שהוא רק שורד. מבחינתו, אי אפשר לקחת רגע בולט אחד ולהשתמש בו כדי לסכם חיים שלמים.

חיוט שואל מה קורה ביום שאחרי ההצלחה.

“שום דבר לא משתנה.”

הוא מסביר שההצלחה בספורט קצרה מאוד. מנצחים, מקבלים ברכות, נהנים מההתרגשות. אחר כך מגיע הבוקר.

“הצלחה בספורט היא דבר רגעי. רגעי ממש.”

יש משהו מפוכח בתשובה הזאת, ואולי גם משהו תובעני. אדם צריך לדעת לעצור ולהכיר במה שהשיג. מי שממהר תמיד אל היעד הבא עלול לחיות בתחושה ששום דבר אינו מספיק.

גוזלי אינו מבטל את רגע הניצחון. הוא פשוט לא מצפה ממנו להישאר.

“הצלחה היא לא רק להגיע לנקודה. צריך גם לשמור עליה.”

האמירה הזאת מסבירה מדוע הוא ממשיך ללמוד. אם חגורה שחורה היא רק התחלה, ואם ניצחון נמשך זמן קצר, אין נקודה שבה אפשר להישען לאחור ולהניח שהזהות כבר מסודרת.

הגישה הזו החזיקה אותו שנים.

ייתכן שהיא גם הסיבה לכך שקשה לו לומר בפשטות: הצלחתי.

את הניצחונות הוא שכח. ההפסדים נשארו

כשחיוט מבקש ממנו לבחור את הניצחון הזכור ביותר, גוזלי עונה כמעט מיד:

“אני לא זוכר ניצחונות. אני זוכר רק הפסדים.”

אחרי ניסיון נוסף הוא מזכיר זכייה באליפות אירופה מול מתחרים בגילו. זהו הישג משמעותי, בעיקר עבור ספורטאי שממשיך להתחרות בשנות החמישים לחייו.

אבל הוא חוזר מהר מאוד להפסדים.

“כל ההפסדים לימדו אותי. אין אחד שהכי הרבה.”

אחרי הפסד, השאלה שלו לא הייתה רק איזו טכניקה לא עבדה. הוא רצה להבין למה ידע מה לעשות ולא ביצע.

“רציתי להבין למה הפסדתי. למה ראיתי את הטכניקות, למה ידעתי מה אני צריך לעשות ולא עשיתי.”

החיפוש הזה הוביל אותו לעסוק בפסיכולוגיית ספורט ובהכנה מנטלית. הוא ביקש להבין מה קורה בין הידע לבין הפעולה, ובין הרגע שבו אדם מזהה הזדמנות לבין הרגע שבו הגוף נדרש לבצע.

הפער הזה מוכר גם למי שמעולם לא נכנס לזירה. אנשים יודעים מה הם רוצים לומר בשיחה, ואז שותקים. יודעים שכדאי להתחיל משימה, ואז גוללים בטלפון. יודעים שהתגובה האוטומטית שלהם מזיקה, ואז חוזרים אליה בזמן לחץ.

אז מהי הצלחה מבחינתך היום?

“הצלחה אצלי היא לא לנצח בקרב. הצלחה היא איך ניצחתי את ההפסד שלי. איך הפסדתי, איך הרמתי את עצמי. זו ההצלחה.”

קל להפוך הפסד לסיפור יפה בדיעבד. במציאות, לא כל כישלון מלמד ולא כל נפילה מחזקת. חלקן רק מכאיבות. ההבדל נמצא לעיתים במה שעושים לאחר מכן.

גוזלי אינו אומר שההפסד טוב. הוא אומר שהפחד ממנו יכול להיות משתק יותר מההפסד עצמו.

“ברגע שאתה מקבל את ההפסד כחלק מהניצחון, אתה מפסיק לפחד ממנו.”

הוא עדיין רוצה לנצח. אין כאן זלזול בתוצאה. אבל הוא אינו משתמש בהפסד כהוכחה שהדרך הסתיימה.

הפחד מעולם לא נעלם

אחד המיתוסים סביב לוחמים הוא שהם מפסיקים לפחד.

גוזלי אומר אחרת.

“הפחד תמיד ישנו.”

הוא לא מדבר על העלמת פחד, אלא על הכנה. ככל שתנועה תורגלה יותר וככל שהמצב מוכר יותר, כך קטן הצורך להמציא תגובה כשהלחץ מגיע.

חיוט שואל מה מונע מאנשים להתקדם. גוזלי מונה שלושה דברים:

“הם לא מאמינים בעצמם. הרצון לא מספיק חזק. ומה שנשאר זה להתמיד.”

הנוסחה הזאת אינה מסבירה הכול. אנשים אינם מתחילים מאותה נקודה, ולא לכל אדם יש אותם זמן, גוף, כסף או הזדמנויות. התמדה לבדה אינה מבטיחה הצלחה.

אבל היא מסבירה את החלק שגוזלי ניסה לשלוט בו.

הוא חזר.

כשהפסיד, חיפש הסבר.

כשהגוף השתנה, התאים את המשחק.

כשהגיע לדרגה בכירה, המשיך ללמוד.

כשהפחד הגיע, לא פירש אותו כהוראה לעצור.

איפה אנשים מוותרים מהר מדי?

“בקושי. עושים תרגיל פעם או פעמיים, לא מצליחים ומתייאשים.”

עבורו, ניסיון אחד או שניים אינם מספיקים כדי לדעת אם אדם מסוגל. הוא רואה אנשים שנתקלים בקושי ראשוני ומתרגמים אותו מיד לזהות.

לא הצלחתי, לכן אני לא טוב.

הוא עצמו מתאר מסלול הפוך. לא הייתי טוב, לכן המשכתי להתאמן.

זה אינו מבטיח לאן מגיעים.

אבל הוא משנה את נקודת העצירה.

הדגל והוויכוח על המורשת

לקראת סוף השיחה הטון משתנה. חיוט שואל את גוזלי למה חשוב לו לעלות עם דגל ישראל.

“זו המדינה שלנו. היא מדינה קטנה. גם ככה קשה פה. חשוב לי להראות לעולם שאנחנו לא מפחדים.”

הדגל ליווה את הקריירה של גוזלי בזירות ברחבי העולם. בשנת 2017 הוא היה הישראלי הראשון שהתחרה במדיסון סקוור גארדן. בשנת 2019 סיים את קריירת ה־MMA המקצועית בניצחון בבלאטור בתל אביב והניח את הכפפות בזירה, בערב שבו התחרה גם בנו אביב.

זמן קצר לאחר הפרישה כבר דיבר על מעבר אפשרי לאיגרוף ללא כפפות. הוא פרש מה־MMA, לא מהצורך לבחון את עצמו.

גוזלי מספר שבאחד האירועים האחרונים השמיעו לראשונה בקריירה שלו את “התקווה”. הוא עדיין מתרגש כשהוא צופה ברגע.

“כשאני רואה את זה, אני רואה את עצמי עומד על הפודיום.”

כשנשאל מה היה רוצה שיישאר אחריו, הוא אינו עונה בצניעות מעושה.

“שיזכרו מי הביא את הספורט הזה לישראל ומי גרם לו להגיע להצלחות גדולות. הבאתי אותו לישראל ב־95'.”

ההיסטוריה של אומנויות הלחימה בישראל רחבה מאדם אחד. גוזלי פעל לצד חלוצים נוספים שלמדו ג׳יו־ג׳יטסו ברזילאי בחו״ל והחלו ללמד בארץ. הוא אינו היחיד שבנה את הענף.

אבל קשה להתווכח עם המקום המרכזי שתפס בהתפתחות שלו. הנוכחות בבלאטור, האירועים בישראל והחשיפה שקיבל פתחו לקהל רחב יותר דלת לעולם שהיה בעבר שולי מאוד.

גוזלי אינו רוצה שהתרומה הזאת תיטשטש. מבחינתו, המורשת אינה רק מספר הניצחונות. היא העובדה שלדור הבא יש זירות, קהל ואפשרות לדמיין מסלול שפעם כמעט לא היה קיים.

בגיל 53 הוא עדיין מקשיב לחלום הישן

לקראת סוף הראיון חיוט מבקש מגוזלי לפנות לאנשים שאינם לוחמים. אנשים שרוצים להתחיל משהו, אבל חוששים שכבר מאוחר מדי.

מה היית אומר לנער בן 18 שרוצה להצליח?

“רצון, אמונה והתמדה.”

זו אותה תשובה פשוטה שחוזרת לאורך השיחה. היא לא כוללת טריק, סוד או קיצור דרך.

ואז מגיעה השאלה על גיל.

“אף פעם לא מאוחר לחלום, ואף פעם לא מאוחר להקשיב לחלומות שלכם. אין גיל שמאוחר מדי להתחיל בו.”

המשפט עלול להישמע כמו סיסמה. גיל כן משפיע. הגוף משתנה, הזמן אינו בלתי מוגבל, וחלק מהאפשרויות נסגרות. גוזלי עצמו מדבר על הצורך להתאים את סגנון הלחימה ליכולת הנוכחית.

הוא אינו טוען שאפשר להתעלם מהגיל.

הוא טוען שלא צריך לתת לו להחליט הכול מראש.

“גיל הוא לא מגבלה. הוא רק מספר. אם יש לכם חלומות, אפשר להקשיב להם בכל גיל ובכל זמן.”

לא כל חלום יתממש. לא כל אדם יגיע לפודיום. התמדה אינה חוזה עם המציאות.

אבל בגיל שבו רבים מתחילים לסכם, גוזלי עדיין מחפש את התרגיל הבא.

זו אולי הסיבה שהמשפט “אני מרגיש שרק התחלתי” נשמע מפיו פחות כמו סיסמה ויותר כמו תיאור של סדר היום.

סיכום

חיים גוזלי אינו יוצא מהראיון הזה כלוחם בלתי שביר. הוא נשבר, מפחד, מפסיד ומכיר בשינויים שהגיל מביא. לצד זה, הוא בנה הרגלים שמחזירים אותו לאימון. הוא מחפש שינוי כשהשיטה מפסיקה לעבוד, וממשיך לבדוק מהי המשמעות של הצלחה גם אחרי שכבר הגיע לזירות הגדולות.

בשיחה עם יקיר חיוט, הוא מרים לעצמו כשצריך ואינו מהסס לדרוש הכרה בחלקו בהתפתחות ה־MMA בישראל. במקביל, הוא אומר שמעולם לא הרגיש שהצליח באמת. המתח בין שתי העמדות הוא בדיוק מה שהופך אותו למרואיין מעניין.

הוא יודע שהגיע רחוק.

הוא פשוט אינו מוכן להתנהג כאילו כבר הגיע לסוף.